משחקי הרעב של התקשורת

אז מי באמת מרעיב את עזה?

בכל בוקר, רגע אחרי הקפה, אני פותח את ערוצי החדשות וחש תחושה של אבסורד. בעוד אני, כמו רבים אחרים, מנהל את שגרת יומי - בעולם מתנהל נרטיב מעוות, גרסה מציאותית ועצובה של "משחקי הרעב". התמונות קורעות לב: ילדים רזים, פנים כחושות, אנשים נואשים המסתערים על משאיות סיוע. הכותרות בערוצים הבינלאומיים - CNN ,CBS ,NBC ואחרים - זועקות על "רעב המוני" ו"מצוקה הומניטרית קשה".

גם התקשורת הישראלית, שהיתה חבוטה וממוקדת במלחמה עצמה בחודשים הראשונים, החלה ליישר קו עם סדר היום העולמי. אך הסיקור הזה, על אף כוונותיו הטובות לכאורה, משרת נרטיב שקרי ומסוכן. הוא מציג את התוצאה - הרעב - תוך התעלמות מוחלטת מהסיבה, ובכך הופך לכלי תעמולה יעיל בידי חמאס.

השאלה הראשונה שכל עיתונאי הגון צריך לשאול היא לא "האם יש רעב בעזה?", אלא "מי אחראי לרעב הזה?". התשובה לכך ברורה וחד־משמעית, אך היא כמעט לא מקבלת ביטוי. מדינת ישראל מעבירה לרצועה מדי יום מאות משאיות עמוסות מזון, תרופות וציוד הומניטרי. מבחינה קלורית, נכנס לעזה סיוע בכמות המספקת את צורכי האוכלוסייה, ואף יותר.

הבעיה אינה בהיצע, אלא בחלוקה. את הוואקום השלטוני שנוצר מנצל חמאס כדי להשתלט על הסיוע. מחבלי הארגון בוזזים את המשאיות, מוכרים את המזון בשוק השחור במחירים מופקעים, ומבטיחים שאנשיהם יאכלו לשובע - בזמן שהאוכלוסייה האזרחית נותרת רעבה. ובו־בזמן, כפי שנחשף בתחקירים, אנשיהם חוגגים במשתאות כיד המלך. התמונות של מחבלי חמאס אוכלים ושותים לשובע עומדות בניגוד מוחלט לתמונות האזרחים המורעבים, ומדגימות את האמת באופן הברור ביותר.

במקום לחשוף את המנגנון הציני הזה, התקשורת העולמית, ובעקבותיה גם חלקים מהתקשורת הישראלית, מסתפקת בשידור התמונות שמספק לה האויב. ראינו תמונות של ילד רזה שהתברר כחולה במחלה קשה, תמונה שרצה ברשתות עוד לפני המלחמה. ראינו תמונות של ילדה שהוצאה מהריסות והופצה שוב ושוב בהקשרים שונים, וראינו צילומים מתימן שהוצגו כאילו צולמו בעזה.

זו אינה עיתונות, זוהי הפצה של פייק ניוז ותעמולת אויב בזמן מלחמה. במקום לשאול את השאלות הנכונות, הכתבים מסתמכים על נתונים של משרד הבריאות הפלשתיני, שהוא זרוע של חמאס, וממסגרים את הסיפור כטרגדיה הומניטרית שישראל היא האחראית לה.
מדוע זה קורה? התשובה מורכבת. בעולם פועלים גורמים אנטישמיים, לצד גורמים ליברליים ודמוקרטיים שהאמפתיה הטבעית שלהם מנוצלת לרעה. תמונות של ילדים רעבים הן כלי רב־עוצמה, והן מופצות במכוון כדי להפעיל לחץ בינלאומי ופנימי על ממשלת ישראל. המטרה היא אחת: לעצור את המלחמה לפני השגת יעדיה.

זהו משחק כפול ומתוחכם מצד חמאס: כלפי חוץ, הוא מייצר דימוי של קורבן הומניטרי כדי לעורר לחץ על ישראל. כלפי פנים, שליטתו במזון ובסיוע היא מנוף לשמירה על כוחו, להענשת מתנגדים ולגריפת רווחים כספיים. התקשורת, בסיקורה החלקי, הופכת לשחקן לא מודע (או שמא מודע) במשחק הציני הזה.

תפקידה של התקשורת בזמן מלחמה אינו רק לשקף מציאות, אלא גם לספק הקשר, לאמת עובדות ולהימנע מלהפוך לשופרו של האויב. אסור להתעלם מסבלם של אזרחים, אך זוהי חובה מוסרית ועיתונאית להצביע על האשם האמיתי.

במקום להציג תמונה חלקית המעוררת רגשות אשם בישראל, על התקשורת לחשוף את האמת כולה: חמאס משתמש באוכלוסייה שלו כמגן אנושי וככלי במלחמה הפסיכולוגית.

לכן, בפעם הבאה שבה אתם נתקלים בכותרת על רעב בעזה - עצרו לרגע ושאלו את עצמכם את השאלות שהתקשורת כמעט לא שואלת.

ד"ר ניסים כץ הוא מומחה לתקשורת ופוליטיקה