לפטופ, קפה ואש תופת: כל הגוף צועק שמה שאני שומע עכשיו זה פיגוע

איש יושב ליד שולחן בירושלים וכותב שורות לתוך קובץ. זהו טור שיתפרסם בעיתון, והוא דן בנושא כלכלי. עקרוני, אך לא ממש חשוב. ופתאום - סירנות, בהלה ומהומה. ניידות ממהרות, מישהו רץ ורעש רב.

מכיוון שהוא גר כאן כבר שנים, הוא יודע להבחין בין יללת סירנות של מעבר שיירת שר החוץ האמריקני, לבין ניידת משטרה שנוסעת לפזר הפגנה של הפלג, לבין מה שהוא שומע עכשיו.

מה שהוא שומע עכשיו זה קול של פיגוע. וכל הגוף צועק את זה מכל פינה ומכל מקום. ומכיוון שאני הוא האיש הזה, אני יודע לספר איך התהפכה לי הבטן בצורה כה עזה וכה כואבת, עד שאני ממש מרגיש את זה עד עכשיו.

ומה שעוד אני יודע לספר זה שחוץ מן הכאב והחרדה, קרה עוד משהו: הטקסט בנושא הכלכלי הפך להיות לא רלוונטי. והנה אני כותב בפניכם את ההרהור שחלף בי רגע אחרי האירוע הזה: בעצם שני הרהורים.

ההרהור הראשון היה על אודות הטירוף המוחלט, הטוטאלי, של עם שחשב לעצמו לרגע שהוא ישלים עם שגרת פיגועים וטילים, ופשוט כך הוא יחיה.

רק ממרחק הזמן אפשר להבין כמה פסיכי זה, המצב הזה של הבטן, שכבר ערוכה להתהפכות מהפיגוע, ומהאזנה לדיווח של מתנדב איחוד הצלה שנמצא במקום, וממנהל בית החולים שמדווח על מספרי הנפגעים. זה משוגע.

וההרהור השני הוא - העובדה שהעניין הזה הפך להיות קצת נדיר, לאחרונה. פה ושם, לצד אירועים איומים, לצד לחימה בלתי נגמרת, לצד חטופים שנמקים במנהרות, לצד דשדוש בעזה, מתחילים פה ושם ישראלים לטעום את טעם שגרת הביטחון. זה קורה בצפון, זה קורה באיו"ש וזה צריך לקרות בדרום.

האופציה הזו, שכבר ירדה מהשולחן מזמן, מקבלת פתאום בחסות האירועים האחרונים חיים חדשים. פתאום נולדה האפשרות לשגרה מוגנת שלא באמצעות כיפות וברזל, אלא באמצעות הרתעה ומניעה.

לא מדובר על השאלה המעשית איך וכיצד למגר את האיומים, אלא למצב הנפשי הקודם לה: אם משלימים עם איום תמידי מתמשך, או שעדיין יש אופציה להגשים את חלום שגרת הביטחון.

כבר יותר משנה עסוקים אצלנו בשאלת ההכרעה, שהפכה למילה פוליטית לחלוטין.
הללו אומרים אותה אך ורק בסימן קריאה, והללו אומרים אותה אך ורק בנימה של לעג.

האמת היא שקל יותר להתייחס אליה ולדון בה מן הפריזמה של התוצאה: אם בא פתאום פיגוע קשה כזה והבטן אומרת: היי, כבר הרבה זמן לא היה! ויש אפשרות כזו, שגם לא יהיה - זה מאיר את הדיון מזווית אחרת, עוקפת פוליטיקה. הוא מניח מחדש על השולחן את האופציה שאומרת: כן, אנחנו יכולים. אפשר לשאוף לשגרת ביטחון שלא כוללת פיגועים וטילים, ואנחנו לא מוכנים להתפשר על פחות מזה.