אני מרגישה שהמילואימניקים הפכו לשק החבטות של החברה הישראלית. כן, אותם אנשים שעוזבים עבודה, ילדים, בית ומשכנתא כדי לרוץ שוב ושוב כשהמדינה קוראת להם. ובכל זאת איכשהו, דווקא אנחנו מוצאים את עצמנו על המוקד.
בשבועות האחרונים, אחרי כל צו קריאה שמגיע, אני שומעת שוב ושוב את אותו פזמון: "תסרבו, תסרבו, תסרבו". זה בא מהחברים, מהקולגות, מהרשתות, אפילו מהמשפחה. כאילו על כתפי בעלי מוטלת האחריות לפתור את בעיית השוויון בנטל והשלום במזרח התיכון. כאילו אם רק הוא ועוד כמה היו אומרים "לא", הכל היה משתנה: החטופים היו שבים מייד, החרדים היו צובאים על לשכות הגיוס, וחמאס היה מתפרק מנשקו ללא היסוס. "סרבו" זו לא רק עצה - זו האשמה במסווה.
זה נשמע כאילו האשם האמיתי במצב הוא לא הממשלה האדישה, לא האויבים הארורים שלנו ולא הציבור החרדי שממשיך לסרב להתגייס - אלא דווקא מי שכן מתייצב, מי שכן מוכן לשלם את המחיר.
התחושה הזו שוחקת אותנו. יודעים מה? יותר מזה - היא שוברת אותנו.
קשה לתאר כמה זה מערער לשמוע יום אחרי יום, גם מהקרובים ביותר, שהכל לא על מקומו: "בגלל שאתם פראיירים", "באשמתכם המלחמה נמשכת", "אם לא תתגייסו - גם החרדים יתגייסו", ובמקביל לראות את אלה שבאמת מסרבים, אידיאולוגית, להרים אפילו אבן אחת למען הביטחון, מקבלים גב, כסף ופריבילגיות אינסופיות.
המילואימניקים לא רק נמצאים בקו האש הצבאי, הם נמצאים גם בקו האש החברתי. בין הפטיש לסדן. מצד אחד צעקות "תסרבו", מצד שני ציבור שלם שחי על חשבון הדם, הזמן והכיס של אותם מילואימניקים. ובתווך? שתיקה. חוסר הערכה. אפס אמפתיה.
זה מגיע מכל מיני כיוונים. הפגנות ענק של חרדים שצועקים "נמות ולא נתגייס", טענות בלתי נתפסות של רבנים ושבאבניקים חרדים שאנחנו "באים בשביל הכסף", הכשרת היציאה מהארץ לאומן של משתמטים חרדים ששוברת את צה"ל ואותנו המשרתים בו, וכמובן קידום חוק השתמטות בעת מלחמת קיום, כדי לתת חותמת "כשר" למגזר שלם שמפקיר אותנו לבד; ומהצד השני - אין יום שאני לא מקבלת פניות בפרטי או בפומבי לסרב למען הילדים בעזה, למען סיום המלחמה (כאילו היא תלויה רק בישראל) ולמען הפלת הממשלה. מכל צד פוליטי, מכל זווית אידיאולוגית, מישהו מוצא דרך לבעוט באלה שנושאים את המדינה על גבם.
אני תמיד אומרת שהנשים בישראל הן תוצר של שתי המהפכות הגדולות במאה ה־20: המהפכה הציונית והמהפכה הפמיניסטית. שתי הזוויות האלה פוגשות אותי בקריאה שלכם ובדרישה שלכן שנסרב, וכאן נכנסת גם הזווית הנשית, שלנו נשות המילואימניקים, אלה שנשארות בבית לנהל הכל לבד: ילדים, פרנסה, מטלות, דאגה אינסופית, לילות בלי שינה, שיחות טלפון שמבשרות על עוד הארכה, תחושת חוסר ודאות מתמשכת שהאדוות שלה בלתי נסבלות ברמה הכלכלית, הרגשית, הזוגית, האנושית.
נוסף על כל אלה, המבטים, ההערות והשאלות שמערערות את עצם הבחירה שלנו לתמוך בבני הזוג - הם הקש ששבר את גבנו. כאילו עצם הנאמנות למדינה הפכה לסטיגמה.
צה"ל לא צריך להיות חלק ממלחמות פנימיות. הוא נלחם באויב, לא בנו. את החיילים והמילואימניקים אסור להפוך לכלי משחק בפוליטיקה, לא בימין ולא בשמאל. אפשר להתווכח על הדרך, על רפורמות ועל חקיקה, אבל דבר אחד אסור שיקרה: להאשים את מי שמתייצבים. כי ברגע שנשבור גם את המעטים שעוד מוכנים לשאת בנטל, לא יישאר כאן מי שיגן עלינו. ברגע שנשבור את צה"ל, לא תהיה לנו מדינה.
הכותבת היא מייסדת "המתמרנות" ו"הסיסטרהוד" וחברת קואליציית ארגוני המשרתים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו