את מתקפת הטרור הרצחנית שבה פתח חמאס בבוקר 7 באוקטובר מלווה מאז מתקפה מדינית שמטרתה להשיג - בדרך של לחץ פוליטי, בידוד ואף חרם על ישראל - את מה שלא עלה בידי מרצחי חמאס להשיג במתקפתם על עוטף עזה; מתקפה שנועדה, כידוע, לשמש יריית פתיחה למהלך כולל - שמשותף גם לאיראן ולחיזבאללה - כדי לחסל את ישראל.
מאז 7 באוקטובר אנו שומעים את הקולות ורואים את המראות של אלה בעולם המסרבים לגנות את חמאס, או המביעים הבנה למעשיו. וכמובן, ישנם אלו המגנים את ישראל על שיצאה להגן על עצמה ולחסל את חמאס שקם להורגה. וכך, ברחובות הערים, בעיקר באירופה, שוב נשמעות אותן קריאות מן העבר, "יהודים החוצה!", וישראלים ויהודים מותקפים ברחובות, מגורשים מהמרחב הציבורי ונרדפים גם בבתיהם, בבתי הספר ובבתי הכנסת.
המערכה המתנהלת נגד ישראל ברחבי העולם נועדה לכאורה להביא לסיום המלחמה בעזה, ובמילים אחרות להציל את חמאס מתבוסה מלאה, וכיום התווספה לה מטרה נוספת - להביא להקמתה של מדינה פלשתינית. אבל בין השורות, ולעיתים גם באופן גלוי ובוטה, מדובר במערכה המבקשת לחתור תחת הלגיטימציה הבינלאומית של מדינת ישראל. הרי איזה פירוש אחר יש לקריאה "פלשתין מהנהר ועד לים" או להאשמה שישראל הולכת בדרכם של הנאצים?!
הרשות הפלשתינית, כמה ממדינות ערב וכמובן איראן הן שיזמו את המסע נגד ישראל, אבל אליהן הצטרפו כמה מדינות "נאורות" - כמו טורקיה, שעל שמה רשום הג'נוסייד במיליוני ארמנים, או רוסיה וסין, שתי דיקטטורות שידיהן מגואלות בדמם של מיליונים. אבל מפתיע לגלות, ובעצם די צפוי, כי בחזית המערכה נגד ישראל מתייצבות כיום רבות ממדינות אירופה. די צפוי, כי לאורך שנות קיומה של ישראל האירופאים לא החמיצו שום הזדמנות להתייצב נגדה ולתקוף אותה.
אמר מי שאמר על האירופאים שהם יונקים את שנאת היהודים עם חלב אמם, וזו עומדת בלא ספק בבסיס העוינות שהם מגלים כלפי ישראל מאז קמה, ואפילו עוד טרם מלחמת ששת הימים שבה כבשנו את יו"ש ואת רצועת עזה. אבל אליה התווספו אינטרסים כלכליים, שהביאו את מדינות אירופה לתמוך באופן אוטומטי בצד הערבי. אכן, כשהקנצלר הגרמני מכריז על אמברגו נשק על ישראל, אי אפשר לשכוח שעד אמצע שנות ה-60 גרמניה חששה מלכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, ונמנעה מלמכור לנו נשק מחשש ממה שיאמרו הערבים.
כדי לקושש קולות בקרב קהילות המהגרים, הפוליטיקאים מיישרים קו עם הקיצוניים שבהם, בוודאי בכל האמור בישראל. כיצד תיראה אירופה אם תוסיף להרכין ראש?
ובכלל, האירופאים היו ועודם משוכנעים כי הפתרון לכל בעיות המזרח התיכון נעוץ ביישוב הסכסוך הישראלי-פלשתיני, וכי כשישראל תתגמש ותוותר - כי הרי הקמתה יסודה בחטא ולכן החובה לוותר מוטלת עליה - ייפתרו כלל בעיות המזרח התיכון, יושגו בו יציבות ופריחה כלכלית, והוא יחדל להיות מקור של טרור ושל הגירה בלתי חוקית לאירופה.
אלא שאירופה איחרה את הרכבת. אין זו אירופה שהכרנו, אלא יבשת המשנה את פניה לנוכח גלי הגירה מהמזרח התיכון ומאפריקה השוטפים אותה, והמביאים איתם נחשלות וקיצוניות שעימן היא מתקשה להתמודד. הדרך האירופית היא כניעה וויתור, ובשל רצון לקושש קולות מצביעים בקרב קהילות המהגרים - הפוליטיקאים מיישרים קו עם הקיצוניים שבהם, בוודאי בכל האמור לישראל.
אירופה עדיין לא מבינה שהשאלה העומדת על הפרק אינה ישראל והיחס אליה, ואפילו לא אם אירופה תהפוך להיות "נקייה מיהודים". השאלה היא כיצד תיראה אירופה אם תוסיף להרכין ראש בפני הגל העכור השוטף את עריה.
אפשר שאירופה היא מקרה אבוד, ומשום כך לא צריך לייחס חשיבות יתרה לעמדותיה, שהיו ושיישארו כנראה במעין התניה פבלובית נגד ישראל. חבל שגם משרד החוץ הישראלי הוא "מקרה אבוד", וכך נותרנו בלא גורם ישראלי המופקד על המאבק בגל העכור - ובמיוחד זה האירופי המבקש להטביע אותנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו