אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה - זו היתה ההפגנה האחרונה

20 שנה חלפו מאז אוגוסט 2005 המשוגע ההוא, רווי האירועים שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מחוויית הזיכרון של כל מי שהיה אז בר דעת. ההתנתקות הטראומטית מגוש קטיף היא פצע מדמם שבאווירת הימים הוא שב וניעור, על כאביו ותסכוליו, ואצל כל אחד ואחת הוא נוכח באופן ייחודי ושונה.

אני חוזר אל הימים ההם ברגשות מעורבים. את חטאיי אני מזכיר היום: לא הייתי מעורב רגשית, עמוקות, באירוע. ראשית, משום שלא נמניתי באופן ישיר עם קהילת המגורשים, וגם לא עם מעגלים רחוקים ורחבים שלה. הסביבה החרדית שלי הייתה בעלת ברית של הימין ושל ההתיישבות אבל לא מעורבת ישירות. שנית, ציפינו אז ללידתה של בתי הקטנה מנוחה, בת יחידה לאמה, בתום היריון ניסי ויקר שעד שראינו אותו נשמתנו פרחה, כך שהייתי מעורב רגשית עמוקות באירוע אחר והראש והלב היו תפוסים בו.

בכל זאת חייתי את האירועים באינטנסיביות, סיקרתי את המחאה וההפגנות, ואני זוכר היטב שהייתי עסוק באובססיביות בדבר אחד: בחינת האופן המבוהל, ההיסטרי ומעורר הגיחוך שבו סיקרה התקשורת את מחאת המתיישבים והימין נגד התוכנית, ובעיקר ההפחדה השיטתית שלה מפני מה שעתיד לקרות. מפני גל האלימות, מפני מלחמת האחים.

בדיעבד, אני לא מאשים אותה על מחשבות העוועים האלה, שכל מי שמכיר מעט את הנפשות הפועלות יודע עד כמה רחוקות הן היו מהמציאות. אני נד לה בכאב ומעט בז לה על כך שלא השכילה להבין קצת יותר לעומק את השעה ואת גיבוריה. ומה שנורא וקורע לב היא העובדה שהמשפט האחרון הזה, שהיה אמור להשתנות כבר מזמן, וביתר שאת בשנתיים האחרונות, עודנו רלוונטי כיום, ואולי חריף אפילו יותר מאשר אז. עוד נשמע לפעמים הטון המנוכר הזה, המתריע, המפחיד מפני "הסכנה". במקום לעמוד בשורות ולהסיר את הכובע בפני הכיפה הסרוגה, חוד החנית של נשמת העבריות הנאצלת, ב־2005 ועוד יותר ב־2025.

ב־4 באוגוסט, ימים אחדים לפני ההפגנה האחרונה בכיכר רבין, עשרה ימים לפני פינוי גוש קטיף ושלושה שבועות לפני שנולדה בתי, פרסמתי ב"מעריב" דאז את הטקסט הזה. הוא מוקדש שוב באהבה למושאיו הצדיקים הטהורים, שהרבה יותר משהם קובלים על הרשעה - הם מוסיפים צדק:

אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה,

שזו תהיה ההפגנה האחרונה

בשם כל הכתומים עם השק"שים והטליתות

שעושים הכל אבל שמים גם גבולות

יש להם בעיה רצינית:

חוץ מימניים

הם גם ציוניים.

בשם הזמבישים עם הבלורית והסנדל

שהזיזו רבבות אבל ידעו לומר חדל

יש להם בעיה רצינית:

הם אוהבים את האדמה,

אבל עוד יותר את המדינה.

בשם הזועמים שייאבקו "בכל מחיר"

שהולכים עד הסוף, אבל לא עם ראש בקיר

יש להם בעיה רצינית:

הם אמנם קצת נוירוטיים,

אבל בעיקר פטריוטים.

בשם כל השבעים שיושבים כאן במזגן

ומחכים בקוצר רוח למכות ולבלגן

תירגעו, זה נגמר, אתם שם ב"הארץ"

אלה כתומים עם אחריות,

אלה מלח הארץ.

אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה,

זו הייתה ההפגנה האחרונה.