ההתנתקות של ישראל מרצועת עזה באוגוסט 2005, ועוד קודם לכן, הנסיגה החד־צדדית מרצועת הביטחון בדרום לבנון במאי 2000, היוו נקודת מפנה בתולדות הסכסוך הישראלי־ערבי, והן שהעלו אותנו על הדרך שהובילה אל מתקפת הטרור של 7 באוקטובר.
אפשר להתווכח על ההיגיון שעמד מאחורי מהלכים אלו, שבבסיסם האמונה המופרכת כי חמאס וחיזבאללה מעוניינים בשקט ולא יזנבו בנו אחרי הנסיגה; אבל אין ספק כי האופן שבו הם הוצאו אל הפועל, בריחה בלא הסכם ותחת אש, שידרו מסר של התקפלות וכניעה, ואף חמור מכך - שכנעו את אויבינו כי ניתן לשבור את כוח הרצון שלנו, וכי תחת לחץ של מתקפות טרור אנחנו נהיה אלו שימצמצו ראשונים.
עד לאותה העת, מקובל היה דווקא להניח כי הסכסוך הישראלי־ערבי מתקדם אלי פתרונו, ולראיה - בשנות ה־90 ניהלה ישראל משא ומתן לשלום עם כל אויביה, ועם כמה מהם אף חתמה על הסכמי שלום. נקודת המוצא של הצד הערבי לסכסוך היתה סירוב נחוש להכיר בזכות קיומנו, ואמונה יוקדת שחיסולה של ישראל הוא "הכרח היסטורי", ואף מטרה בת־השגה. אלא שבחלוף השנים, גם אם בלית ברירה, החלו הערבים משלימים עם קיומה של ישראל.
מלחמת ששת הימים, ולאחריה מלחמת יום כיפור, הן שסללו את הדרך לשלום, משום שמוטטו את האמונה של הערבים כי ניצחונם במערכה מובטח. לשליטי ערב התברר כי אם ברצונם להחזיר לידיהם שטחים שאיבדו במהלך המלחמות, ואם ברצונם להגיע לליבה ואף לכיסה של ארה"ב כדי להתמודד עם בעיות חברה וכלכלה מבית - עליהם להגיע להסדר שלום עם ישראל.
אלא שהאמונה שאין לערבים כל ברירה אלא לכונן שלום עם ישראל ספגה מהלומה קשה בשנת 2000, כשישראל נסוגה מדרום לבנון לאחר שכשלה בניסיונותיה להכריע את חיזבאללה ולכפות על לבנון הסדר שלום. חמש שנים אחר כך, באוגוסט 2005, שבה ישראל והניפה דגל לבן, כשנסוגה מרצועת עזה נוכח מתקפות הטרור הבלתי פוסקות של חמאס.
אין פלא כי מנהיגי חיזבאללה וחמאס מיהרו להציג את הנסיגות הישראליות כנקודת מפנה היסטורית בתולדות המאבק הישראלי־ערבי, כי עלה בידיהם להשיג את אשר לא עלה בידי שום מדינה או צבא ערביים כלשהם בעבר - סילוקה של ישראל משטח שבו החזיקה, בלא כל תנאי או תמורה, לא כל שכן בלא שהצד הערבי מתחייב לחתום עימנו על הסכם שלום. נהפוך הוא: ארגוני הטרור בעזה ובלבנון הבהירו לנו כי ימשיכו את המאבק בישראל גם לאחר הנסיגה. הם אף התפארו כי עלה בידיהם למצוא את המפתח להכרעת ישראל - היותה של החברה הישראלית שבעה ומפונקת, חברה שלא יכולה עוד לשאת במחיר האבידות שלהן היא נדרשת כדי להגן על ביטחונה.
היה זה מנהיג חיזבאללה, כזכור, שהכריז: "כמה מאות של לוחמי חיזבאללה אילצו את המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון להניף את דגל התבוסה... ישראל, שברשותה נשק גרעיני וחיל אוויר שהוא החזק ביותר באזור, ישראל הזו - היא חלשה יותר מקורי עכביש".
ארגוני הטרור בעזה ובלבנון הבהירו לנו כי ימשיכו את המאבק בישראל גם לאחר הנסיגה. הם אף התפארו כי עלה בידיהם למצוא את המפתח להכרעת ישראל
הבריחה המבוהלת מלבנון, והנסיגה מעזה בלא להכות בחמאס ולהבטיח מציאות נוחה יותר בגבול הרצועה ביום שאחרי, הן שעמדו בבסיסה של התוכנית ל"השמדת ישראל" שביקשו האיראנים לקדם בעזרת שותפיהם באזור. יחיא סינוואר היה קבלן הביצוע, שהחליט להקדים ולהכות בנו, בלא לתאם עם שותפיו, מתוך האמונה כי אם אפשר היה לגרש את היהודים מעזה - אפשר יהיה לגרש אותם מאיו"ש, ובהמשך מ"פלשתין" כולה.
גבורתם ועוז ליבם של חיילי צה"ל והקורבן שהם הקריבו הביאו לשינוי מהלך ההיסטוריה, וכיום איש באזור לא סבור שיש לו אופציה צבאית נגדנו. אבל עלינו לזכור תמיד מהו המחיר של הפגנת חולשה בפני האויב, ושל הערכת חסר של טיבו וטבעו, מטרותיו ויכולתיו הצבאיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו