על זיקנה חסרת גמישות ועל החלל הריק במרכז-שמאל

המותג "נפתלי בנט" ככוח אלקטורלי בקרב מצביעי המרכז-שמאל הוא תופעת סקרים ביזארית, המעידה על עומק המשבר המנהיגותי, האידיאולוגי, המדיני והתרבותי-לאומי הפוקד את המחוזות של "תנועת העבודה" ז"ל ואת כלל המעמדות המבוססים יותר, או ה"אליטות" (בעיני עצמן).

ראוי שאדם או ציבור ישתנו, ככל שהמציאות מחייבת שינוי. כשמשתנים לא בהכרח מאבדים זהות. אבל מי מאמין בשינוי אותנטי של בנט? ואולי אנשי מרכז-שמאל המתקרבים אל בנט, לפי הסקרים, הם שהשתנו - עד כדי תמיכה ביו"ר לשעבר של מועצת יש"ע, המתחזה עכשיו לאיש מרכז, כמו שהתחזה לפני כן לאיש ימין?

ייתכן שהתופעה אכן מסמנת תזוזה מסוימת ימינה (או "מרכזה") בקרב הציבור הזה, הנובעת מרעידת האדמה של 7 באוקטובר. אבל כאשר בנט, ולפניו אולי גנץ, הם כביכול כתובת לביטוי אותה תזוזה קלה ימינה, ולא מנהיג המוליך שינוי מדיני ואידיאולוגי מפורש ומודע לעצמו, הרי שלפנינו יותר בלבול עמוק ופחות השתנות בת-קיימא.

המרכז-שמאל שלנו מיטלטל ללא כיוון או דיון מושכל בין מנהיגים "ימניים" כבנט וליברמן או "שמאליים" כגולן, איזנקוט או לפיד, המגלם באישיותו הפוליטית המטושטשת את עצם הבלבול של הציבור הזה.

וייתכן כי בצר לו, הציבור המודאג והחרד של המרכז-שמאל עלול לפנות גם לאישים אחרים שטיבם לא יתברר לנו עד לבחירות עצמן. ההיטלטלות השטחית והמזיקה הזאת היא לא רק עניינו של הציבור המסוים הזה. היא מכשלה המשפיעה לרעה על חיי כולנו. היא מחוללת פה אי-יציבות מסוכנת, ואפילו תהליכים פסיכו-חברתיים מפוררים של אַנוֹמיה - ניכור, אנרכיה מוסרית והתפרקות נורמטיבית.

זה הרקע לתופעות כמו טיפוח סרבנות ואלימות פוליטית והתבטאויות מופקרות של "לשעברים" מדיניים או צבאיים, הנשמעים כמו תועמלני אויב. ה"אליטות" נוטות להאשים בהתפרקות הזאת את ההנהגה של נתניהו. היא ה"קורעת אותנו", כלומר הוא האשם כביכול בהתפרקות המוסרית של עצמן. טענה ילדותית זו מבטאת, כשלעצמה, את אובדן יכולתן לבקר את עצמן.

משבר המנהיגות של המרכז-שמאל הוא כמובן תולדה של אובדן דרך עמוק יותר, של אובדן הכלים היסודיים לפירוש המציאות ולבחירת הדרך. שהרי מנהיגות עשויה לצמוח מתוך ציבור המסוגל לקיים שיח ביקורתי, כדי לבחון את טעויותיו וכך לחדש את דרכו. אבל תנועת העבודה, אותו עמוד שדרה ישן של המרכז-שמאל, איבדה את היכולת הזאת ולכן ירדה למצולות ההיסטוריה. בהזדקנותה ובמותה היא הקנתה למרכז-שמאל כולו חותם של זיקנה חסרת גמישות.

הסכמי אוסלו היו מפעלה ההיסטורי האחרון. כישלונם ניכר לעין זמן קצר אחרי שהתחילו להעמיד את ארגוני המחבלים בראש האוכלוסייה הערבית בשטחים. עוד לפני אוסלו ביצעה תנועת העבודה בדמדומיה תפנית פוסט-ציונית במערכות התרבות והחינוך שלה ושל המדינה כולה. זה היה מעשה של התכחשות עצמית שערער אותה משורשיה, והפך אותה לעץ חלול שדי להישען עליו כדי להפילו. במקביל, היא נטשה כליל את המדיניות הסוציאל-דמוקרטית ונעשתה מפלגה אליטיסטית, מתחרה על קולות המעמד הבינוני-הגבוה ונטולת בסיס עממי.

באוסלו, בפוסט-ציונות ובאליטיזם פינתה "העבודה" את הזירה לליכוד, שהיה למפלגת העם היחידה. את המחיר כולנו משלמים - לליכוד קשה לייצב לבד את הפוליטיקה

בשלושת התהליכים המשולבים - באוסלו, בפוסט-ציונות ובאליטיזם חברתי - פינתה תנועת העבודה את הזירה לליכוד, שהיה למפלגת העם היחידה. מותה התבטא באי-יכולתה לקיים דיון ביקורתי בשאלות כמו: אילו הנחות מוטעות הוליכו אותה לפיאסקו של אוסלו? מדוע דימונה ובת-ים אינן יכולות לסבול אותה? מה מקור הרקב הפוסט-ציוני שאחז בכל מערכותיה? ומה הקשר האליטיסטי בין שלושת התהליכים הניווּניים?

את המחיר כולנו משלמים, שכן לליכוד לבדו קשה לייצב את הפוליטיקה - אלא אם כן יזכה בבחירות הבאות ביותר מ-40 מנדטים.

פרופ' אבי בראלי הוא היסטוריון באוניברסיטת בן-גוריון