כמו מקרון: כך השמאל הבריטי מעלה את ישראל על המוקד

ממשלת הלייבור הבריטית הובילה השבוע ניסיון נוסף להדק את חזית חגורת החנק הבינלאומית נגדנו, דווקא כאשר היא עצמה הגיעה לשפל חסר תקדים. לאחר שנת כהונה בודדת, רבים בבריטניה ובעולם תוהים אם יש לממלכה הדגולה הזו עוד סיכוי להינצל - גם מכיבוש מוסלמי פנימי וגם מקריסה של מערכות המדינה, שלא לדבר על אובדן הזהות הלאומית והתרבותית.

והנה שר החוץ הבריטי רתם להודעת האיבה שיזם כלפינו מדינות מערביות נוספות, שרובן ככולן סובלות מהמחלה הבריטית. מחלה שעל פי הסופרת הבריטית מלאני פיליפס תהיה סופנית, אם לא תזכה לתרופה ברוח הישראלית־יהודית.

נכחתי לפני כשבוע באירוע מצומצם במכון ארגמן לרגל צאת ספרה החדש של פיליפס - מי שמתריעה זה שנים מפני מותן של הדמוקרטיה והחברה המערבית. כבר לפני 15 שנה היא כתבה ספר על לונדונסטן, והיום - ברהיטות ובנחישות - היא מזהירה שבריטניה והחברה המערבית כולה ניצבות על קצהו של צוק, לקראת התרסקות טוטאלית. לדבריה, יש לבריטניה ולמערב סיכוי להינצל רק אם יאמצו את הערכים של מדינת ישראל והיהדות, במקום לשנוא ולרדוף אותנו.

מעניין להתעמק בחזון הבריטי־מערבי ושברו, אל מול החזון וההתמודדות הישראלית, בשבוע שבו ממשלת הלייבור הכריזה על הורדת גיל זכות הבחירה ל־16. מדובר בצעד נואש, שנובע מהעובדה ששנה אחרי שהלייבור נכנסו לתפקיד - הציבור הבריטי שונא אותם. על פי סקרים אחרונים, אם היו היום בחירות באי הבריטי, מפלגת הרפורמה של נייג'ל פרג' - המנהיג הלאומי שמתנגד נחרצות להגירה ותומך בנו - היתה הופכת למפלגה הגדולה וגורפת שני־שלישים מהמושבים בפרלמנט.

מתוך אובדן דרך וייאוש, הלייבור מקווה שהורדת גיל הבחירה תוביל נערים רדיקליים חסרי תבונה להציל את שלטון הטירוף שלו. ובמקביל, אולי הנחתת מכות על המדינה היהודית תעזור, בהתאם לשיטה האנטישמית הקלאסית. כך השמאל הבריטי, בדיוק כמו נשיא צרפת, מצא תרופה לאובדן הדרך שלו - מעלים את ישראל על המוקד.

עוצם המשבר שמתחולל היום בבריטניה, שמרכיביו מטלטלים את רוב מדינות המערב והמפלגות הפרוגרסיביות, נובע מאובדן יכולת התמודדות מנטלית וערכית עם המציאות. השבוע, במסע שערכתי בפורטוגל, גיליתי סממנים זהים. ילודה מזערית, אגואיזם קיצוני, דלתות פתוחות להגירה מוסלמית שכובשת מבפנים - התאבדות קולקטיבית. אנשים שדיברתי איתם היו מאוד פסימיים לגבי עתידן של פורטוגל ואירופה. לא ברמת החומרה של בריטניה, בלגיה וצרפת, אבל הכיוון זהה.

מלאני פיליפס מצביעה על תסמונת ההתאבדות המערבית הטמונה כבר במסר של ג'ון לנון, ששר על כך "שאין משהו להיאבק או למות למענו". בעידן שבו אין יותר שחור ולבן - הכל נרטיב; כשהלאומיות נחשבת גזענית, כשהדת מחוץ לגדר ודת חדשה של זכויות אדם והתקרבנות שולטת; כאשר כל ערכי העולם המערבי ותרבותו נחשבים פסולים ומדכאים - נותר ריק מוחלט. ולוואקום הזה נכנסים האסלאמיסטים, שקולטים את אובדן הזהות של המערב ומגבשים מסה קריטית של שליטה.

הנתיב לאנטישמיות, ולהפך

אבל התובנה החדשה והמהפכנית של פיליפס בספרה החדש, "The Builder's Stone", משרטטת קשר ישיר בין טעותה וניוונה של החברה המערבית לבין העוינות לישראל ונסיקת האנטישמיות. בדברים שנשאה לפני שבוע בירושלים היא הצביעה כיצד התופעה האחת מזינה את רעותה - אובדן הדרך של המערב מוביל לאנטישמיות ולעוינות כלפי ישראל, וההפך.

דווקא כאן מגלה מלאני פיליפס אופטימיות. היא טוענת שישראל והיהדות מציבות אנטיתזה מופתית בפני העולם, בדיוק כפי שערכי התנ"ך עיצבו את ערכי העולם המערבי. היא מוכיחה שהדמוקרטיה המערבית בנויה כולה על ערכי ספר־הספרים היהודי, שאומץ על ידי הנצרות: על עקרונות הצדק והכבוד לכל מי שנוצר בצלם אלוהים, על מגבלות השלטון שכפוף לכוח גדול ממנו, על החשיבות של הלאום, הדת וחוט הדורות שמחבר בין העבר, ההווה והעתיד.

ישראל, לפי פיליפס, מלמדת את המערב איך לשרוד פיזית, תרבותית ומנטלית, ומוכיחה מדוע היא תמשיך לשרוד ולשגשג, בעוד המערב יקרוס בשל אובדן זהות וכוח הישרדות. והנה דווקא העת הקשה הזו, לפי פיליפס, יכולה להיות הרגע היהודי־ישראלי. אם יאומצו הערכים של ישראל והאומה היהודית, המערב יינצל ממשבר הזהות ומהקושי להמשיך להתקיים. כך, מבחינת הבריטים ודומיהם, ישראל היא התרופה שלהם, לא הבעיה.

הבעיה הקטנה שנותרה היא איך גורמים לבריטים ודומיהם להפנים את המסר המרתק והצודק הזה. איך מלמדים חברות מערביות גוועות את השיעור שלנו ומשנים להן את הראש. בעידן שבו ילדים יהודים מגורשים באכזריות ממטוס בספרד כיוון ששרו בעברית, האם המערב מסוגל בכלל לתפוס את חבל ההצלה התרבותי־מנטלי שאנחנו משליכים אליו? נכון שהממשל האמריקני של דונלד טראמפ ממחיש סיבוב פרסה מהרוח הפרוגרסיבית שאיבדה את שפיותה, אבל עם ביצועי ההסברה הנוכחיים של ממשלת ישראל, קשה לראות איך אנחנו משפיעים על מישהו בעולם. חייבים לקוות שהדברים ידברו בעד עצמם.

הליכודניק האחרון

ההדחה של יולי אדלשטיין על ידי חבריו לסיעה, שיודעים כי רק העמדה שלו מגשימה את עקרונות הליכוד ותנועת החרות, מספקת תעודת פטירה למפלגת השלטון. מפלגה מפוארת בדימוס. חבר הכנסת שתפס את מקומו של אדלשטיין, בועז ביסמוט, נבחר כי הבטיח לספק את סחורת הפטור לחרדים. והסחורה הזו, איך נאמר, היא אנטיתזה לכל מה שהקים את הליכוד והפך אותו למה שהוא.

כדאי להזכיר לביסמוט ולביבי ושות', שזאב ז'בוטינסקי היה האיש שיזם והקים את גדוד נהגי הפרדות ואחר כך את הגדוד היהודי בצבא הבריטי. הוא התגייס לשרת במלחמת העולם הראשונה כדי שחיילים יהודים ישחררו את ארץ ישראל ויגשימו את הקוממיות היהודית. אחר כך, ב־1919, הוא היה ממקימי ארגון ההגנה, מגבש את זהות היהודי החדש שיממש את הלאומיות שלו.

בעליבותם, מנסים מרבית חברי הכנסת והשרים של הליכוד להמציא אידיאולוגיה חדשה. זו שבאה לידי ביטוי בדבריו של יו"ר ועדת החוץ והביטחון החדש, שהצביע על הבת שלו שבצנחנים והבן שבישיבה. כאילו מאז הקמת התנועה הציונית מישהו העלה על דעתו לסמוך על הנס ולימוד התורה אפילו עבור חלק מהבנים. היד האחת הרי אחזה במחרשה והשנייה בנשק, אל מול יהדות הגולה שחשבה שתוכל להסתמך על לימוד התורה, והתוצאות ידועות.

אבל האמת היא שהקו הרעיוני היחיד שנותר בליכוד, ושניכר אצל מדיחי אדלשטיין, הוא השרידות הפוליטית והקריירה האישית. הכל מותר במטרה למנוע בחירות - אובדן הכיסא והשלטון. גם אם צריך לשם כך להמציא אידיאולוגיה חדשה, שמעלה על נס חלק מהעם שמסרב לתת כתף לאומית וחי על חשבון אחיו.

טוב שלפחות נמצא צדיק אחד בסדום הזו - יולי אדלשטיין. אולי הוא יוכל להפיח בעתיד אש מחודשת בתורת ז'בוטינסקי, שטומאה ונרמסה כל כך.