מאז פסיקת בג"ץ בנושא גיוס תלמידי הישיבות לשירות בצה"ל, לפני כשנה, החל שיח על גיוס כל הצעירים אזרחי המדינה לשירות בצה"ל. שיח זה מתמקד בעיקר בגיוס תלמידי הישיבות החרדים, ולא כולל את שאר הצעירים בחברה הישראלית. מכיוון שהמתווה אינו לרוחם של הרבנים, המפלגות החרדיות כבר פרשו מהממשלה, והקואליציה עומדת להתפרק בגלל הנושא הרגיש שרודף את ממשלות ישראל מאז הקמתה של המדינה.
אם החרדים רואים את נושא הגיוס כדבר שיילחמו למענו, ואף ילכו לבתי הכלא עבורו, אף על פי שזו המדינה שלהם - מה יגידו הערבים אזרחי ישראל אם הנושא יגיע אליהם, או שגיוסם יעלה לסדר היום?
מאז קום המדינה, בכוונה ובמודע, ישראל ויתרה על שילובם של אזרחי המדינה הערבים בשירות חובה, הן בצה"ל והן בכל שירות אזרחי אחר, כולל אפשרות להשתלב בעבודה ובתפקידים בשירות המדינה. הוויתור הזה, לדעתי, הוא ממקום של בחירה, ולא של אילוץ. גם בשנים האחרונות, כששיעור הצעירים הערבים המתנדבים לשירות אזרחי גדל במאות אחוזים, הוא עדיין לא ממוסד בדרך שבה מדינה מתוקנת צריכה לעשות זאת. גם אין הסכמות בסיסיות בין הנוגעים בדבר - הציבור הערבי כולל מנהיגיו והמדינה ומוסדותיה.
קיים פער גדול, שעד כה איש לא פעל כדי לגשר עליו במטרה למצוא את הפתרון האידיאלי ולמסד את הדבר הזה. וברור מדוע. שירות למען הקהילה או למען המדינה, כל מדינה, אמור להתחיל בתחושת השייכות, ותחושת שייכות לא תהיה כל עוד ישראל מפולגת ומשוסעת, ואזרחיה לא מרגישים שהם חלק ממנה ומסמלים שלה. מכאן מתחיל השירות למען המדינה - מהשייכות.
האתגר של מדינת ישראל עם הציבור הערבי גדול מאוד, כפול ומכופל, אך אין זו משימה בלתי אפשרית אם המדינה מעוניינת. כי לצעירים הערבים בישראל יש שאיפות ללמוד במוסדותיה האקדמיים, ולעבוד ולהשתלב במדינה ובמוסדותיה - מרפואה ועד לעבודת בניין.
הבעיה מתחילה בהגדרתה של המדינה כמדינה יהודית - שמספיקה כדי לסמן לאזרחים הערבים שישראל אינה המדינה שלהם, אף שהיא המדינה שבה הם חיים - וממשיכה בחשד ובחוסר האמון הקיים כלפי המיעוט הערבי מצד הרוב. מה גם שאוכלוסיות הנמנות עם החברה הערבית, כמו העדה הדרוזית והאוכלוסייה הבדואית, המשרתות את המדינה מאז הקמתה, לא זכו לכל יחס המשתווה לציבור היהודי.
אחרי 77 שנות עצמאות, ישראל הרשמית צריכה להחליט אם היא רוצה להיות מדינה עבור כל מי שחיים בה. לקדם הבנות לשוויון מלא ומוחלט, שיתחיל בנטל ויסתיים בכל הזדמנות לכל תפקיד, ואז לפתוח את השערים בכל מוסדותיה לאיכותיים ולמצטיינים, ללא כל העדפה או אפליה מתקנת לשום אוכלוסייה.
יש מי שיטענו כי הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה בתמורה לשירות הערבים בצה"ל היא קץ ישראל כמדינה יהודית. מנגד, יש מי שיטענו כי אין אפשרות שאזרחי ישראל הערבים ישרתו בכוחות הביטחון כל עוד הסכסוך הישראלי־ערבי נמשך. אלה שני טיעונים בסיסיים ומרכזיים, ואין להתעלם מהם, אך המדינה צריכה לראות את העתיד בעוד עשורים רבים, והמצב הנוכחי לא יכול להימשך לעד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו