יש עוד לקח ממלחמת יום כיפור, שכדאי להפיק גם לגבי מלחמת חרבות ברזל. אנחנו לעיתים לוקים לא רק בקונספציה מודיעינית שגויה וביוהרה ביטחונית שמאפשרת לאויבים לתכנן וליזום מתקפת השמדה, אלא גם בהערכת חסר של הישגינו. הטראומות הקולקטיביות, מכות הפתיחה הנוראות, האבידות. מובן למה אי אפשר לקום מהן בתחושה לאומית של ניצחון. אחרי אסון כזה, אפשר לומר "ניצחנו"?
רק בשנים האחרונות נוצרה מעין בשלות מצפונית לספר סיפור שונה. להודות שלמרות המחדל הנורא, וחרף המספרים הבלתי נתפסים של הנופלים, צה"ל רשם ניצחון צבאי מזהיר, בלם את האויב, הכניע את כוחותיו וישב לו על העורק עוד חודשים רבים אחרי הסכם הפסקת האש.
אפשר להכניס לסיפור הזה גם את מלחמת שלום הגליל, שהסתיימה בתמונת הכרעה של ארגון הטרור שמירר את חייהם של תושבי הצפון, ובהגלייתו על אוניות הרחק־הרחק מהחלק הזה של אגן הים התיכון. הטבח בסברה ושתילה, ולאחריו השהות ארוכת השנים של צה"ל בדרום לבנון, על מחיריה האיומים, הקשו על התודעה הלאומית להודות שבכל זאת, ולמרות הכל, גם שם היה סוג של ניצחון.
הגישה הזו, מימין ומשמאל, שלא מקבלת את המציאות החדשה כניצחון, ובכל שלב מרימה את הרף עוד ועוד כלפי מעלה, היא קונספציה הרסנית בפני עצמה. עם איראן, לבנון וסוריה - סיימנו. שחרור חטופים, נוכחות צבאית כלשהי בפרימטר ובתוחמת הצפונית, ושמירה על חופש פעולה מהסוג שיש לישראל היום בדרום לבנון - הם יעד ריאלי שישראל צריכה ויכולה לעמוד עליו בעזה. זה יהיה ניצחון. אפשר להוסיף לזה בונוס: הגליית ראשי חמאס, אבל זה לא הכרחי.
בשני המקרים, תבניות המחשבה לא מאפשרות להודות שידו של צה"ל, בסופו של דבר, היתה על העליונה. וייתכן שגם הפעם אנחנו לא מסוגלים להודות בכך שלמרות הקטסטרופה של ימי המלחמה הראשונים ותחושת המחנק והאבל שלא מסתיים, מדינת ישראל מנצחת במלחמה שנפתחה עליה. טבעת החנק הולכת ומתפוגגת, זרועות התמנון נגדעות, וראש הנחש ספג חבטה שטרם ברור אם ומתי יצליח להתאושש ממנה.
נרטיב של תבוסה
אבל כאן אצלנו, עסקים כרגיל. משמאל לממשלה, הביטוי הפופולרי הוא "אין הכרעה", בן דוד של הקלישאה "אי אפשר להרוג רעיון". איך שלא מסובבים את זה, לפני המבצעים הגדולים וגם אחריהם - הכל מיותר, הכל פוליטי, הכל לצורכי הישרדות. עושים הכל כדי לצרוב נרטיב של תבוסה. וכן, מתקשים לזקוף קרדיט ולהודות שישראל בהנהגת הליכוד הסירה איום קיומי מעל ראשה והותירה את תאגיד הטרור בראשות איראן, על סניפיו השונים, מושפלים ומפוררים.
מימין לממשלה, מילת המפתח היא "דשדוש". באגפים הניציים רוצים לראות מכות מוות כאלה שימוטטו משטרים רחוקים, ויפתחו "שערי גיהינום" על עזה. לא יודע אם מישהו עוקב אחרי התמונות המגיעות מעזה: שערי הגיהינום נפתחו, והחולדות מתבצרות במערכת בונקרים מסועפת, יחד עם החטופים שלנו. קריסת חיזבאללה, התמוטטות סוריה, ריסוק פרויקט הגרעין האיראני - זה דשדוש? מגרשי ההריסות האינסופיים ברצועה - זה דשדוש?
הגישה הזו, מימין ומשמאל, שלא מקבלת את המציאות החדשה כניצחון, ובכל שלב מרימה את הרף עוד ועוד כלפי מעלה, היא קונספציה הרסנית בפני עצמה. עם איראן, לבנון וסוריה - סיימנו. שחרור חטופים, נוכחות צבאית כלשהי בפרימטר ובתוחמת הצפונית, ושמירה על חופש פעולה מהסוג שיש לישראל היום בדרום לבנון - הם יעד ריאלי שישראל צריכה ויכולה לעמוד עליו בעזה. זה יהיה ניצחון. אפשר להוסיף לזה בונוס: הגליית ראשי חמאס, אבל זה לא הכרחי.
מערכת הכוחות שפתחה במלחמה על ישראל הובסה. שום חגיגות ניצחון מבוימות בטהרן ושידורי תעמולה עלובים מאיראן לא יוכלו להסתיר את התבוסה הטוטאלית. ואם בסוף יצטרפו להסכמי אברהם גם סוריה וסעודיה, יידע כל העולם שישראל אולי נסוגה מעזה ומדרום לבנון, אבל התעוזה הצבאית והמדינית שלה שינתה את המזרח התיכון מן הקצה אל הקצה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו