מצעד ההחמצה הירושלמי: איך מחגיגת גאווה הגענו לגדרות ואלפיים שוטרים?

מצעד הגאווה הירושלמי שהתקיים בשבוע שעבר לא צעד בירושלים. הוא צעד במצעד הגאווה. זה היה אירוע סגור, תחום ומגודר שהתקיים במנותק מן הסביבה שלו, דבר שהשליך בהכרח גם על האפקט שלו - ועל כך צריך לדבר.

ביום חמישי אחרי הצהריים סיימתי משהו באזור ממילא והתחלתי לצעוד לעבר הבית שלי. באותו הזמן בערך יצא מגן הפעמון מצעד הגאווה, שהשנה, במלאת עשור לרצח הנורא של שירה בנקי ז"ל במצעד 2015, הוקדש לשירה ולזיכרון הפשע המזעזע הזה.

כאן צריך לציין שעד ליום שקדם למצעד, בכלל לא ידעתי על קיומו. נראה היה שהוא נשמר כמעט בסוד עד לרגע האחרון. עשיתי דרכי ברחוב אגרון בואכה כיכר פריז, אבל אז נבלמתי והוכרחתי לשוב על עקבותיי, כי הרחוב, ובכן, נחסם למעבר הולכי רגל. זה היה מוזר מאוד בעיניי. מובן שהראיתי לשוטרים תעודה וכתובת - אבל זה לא עזר.

ניסיתי דרך נוספת, עוקפת בניינים, וגם שם עמד משמר שבלם את הדרך. סבתי עצבני על עקבותיי, הקפתי את כל האזור וניסיתי לבוא דרך רחוב לינקולן, למי שמכיר, וגם שם משאית חסמה את המעבר ושוטרים מנעו כניסת הולכי רגל. המשכתי הלאה וניסיתי את קרן היסוד - וגם שם אותו סיפור.

כבר יותר מיובל אני חי בעיר המסובכת הזאת, ונדמה לי שזו היתה הפעם הראשונה שבה נבלמה דרכי מלחלוף רגלית ברחובותיה. מצאתי לי עמוד להישען עליו, עמדתי מן הצד, והמתנתי מיואש ודי מושפל למשהו שיקרה.

חזיתי מרחוק במצעד הצועד, ופתאום הבנתי משהו: כך נראה ראש קטן. משיקולי בטיחות, המשטרה החליטה לחנוק את המצעד, להקיף אותו ב־2,000 שוטרים ולאפשר השתתפות רק למי שהגיעו לנקודת ההתחלה, נבדקו וצוידו בצמיד. הללו הלכו - כשהם תחומים ומגודרים - את כל המסלול, עד לנקודת היעד, שגם היא היתה סגורה ומסוגרת.

חצי שעה קודם, הדרכתי קבוצה במשכנות שאננים והצגתי את ירושלים כמודל לחיים משותפים - הנה, לא רחוק מכאן מצעד הגאווה עובר בכבוד. אבל זה לא מה שקרה

איזה מין מצעד זה אם חונקים אותו ב־2,000 שוטרים? חצי שעה לפני כן הרציתי בפני קבוצה במשכנות שאננים ודיברתי על ירושלים. כדרכי, דיברתי עליה כמודל אפשרי של חיים משותפים בישראל. הזכרתי את שירה בנקי ז"ל, וסיפרתי להם שבעודנו מדברים כאן - במרחק מה מאיתנו צועד מצעד הגאווה בירושלים, והעניין הזה עובר בשקט ובכבוד ולא גורם לשום חיכוך.

שעה לאחר מכן, כשסבבתי מתוסכל ממחסום למחסום והתחננתי לעבור, הבנתי שזה מה שהיה צריך ויכול להיות - אבל זה לא מה שאכן קרה. המצעד במלאת עשור לרצח שירה בנקי ז"ל היה צריך לצעוד ברחובות ירושלים כמעט ללא אבטחה. הוא היה צריך להביע, בקול גדול ובשפה ירושלמית, את הערכים שלשמם הוא צועד - אבל בעיקר את "לא תרצח", לזכרה ובשמה של שירה ז"ל.

במקום זאת, המצעד נחנק מאחורי חומות שיטור וצעד בתוך עצמו, ובתוך כך גם יצר הפרעה מיותרת לסדר הציבורי, מבלי להרים שום דגל. אני בטוח ששיקולי הבטיחות הם שגרמו לכך, ולא חס וחלילה כוונה אחרת - אבל לטעמי התוצאה היתה החמצה גדולה.