המתח שהשתרר בשבועות האחרונים ביחסי ישראל וארה"ב תפס ישראלים רבים מופתעים ובעיקר לא מוכנים. ההנחה שהממשל האמריקני יעמוד תמיד לצידנו, ואפילו "יהיה בכיסנו", קרסה ברעש גדול בעקבות שורה של צעדים חד־צדדיים שנקט ממשלו של הנשיא טראמפ, בלי להתייעץ כלל עם ישראל או לקבל את ברכתה.
בחלק מהצעדים הללו יש אף משום פגיעה ישירה בישראל - החל בהסכם שחתם הממשל בוושינגטון עם החות'ים בתימן, המעניק להם "אור מהבהב" להוסיף ולשגר טילים לעבר ישראל, עבור בחיבוק החם שהעניק לג'יהאדיסטים לשעבר בסוריה, ולארדואן ולקטאר, מפיצי השנאה והטרור במזרח התיכון, וכלה במרוץ לעבר הסכם עם איראן, שיאפשר לה לשמר כמעט בשלמותו את פרויקט הגרעין שלה.
האמריקנים היו תמיד חרדים לאינטרסים שלהם והעניקו להם קדימות, אבל כבר שנים רבות שלא עשו זאת באופן כה גס ובוטה ובלי לשלם אפילו מס שפתיים לידידות עם ישראל ולמחויבות לביטחונה. מי שסבור שהיד החופשית שהם מעניקים לנו להוסיף ללחום בעזה היא משום פיצוי או תמורה על מכירת החיסול שהם מבצעים ברחבי המזרח התיכון, עתיד לגלות שבעבור המשך הלחימה בעזה אנו עלולים למשכן את הנכסים הביטחוניים החיוניים ביותר שלנו.
הנשיא טראמפ אינו עוין את ישראל ואינו פועל במכוון נגדה. זאת, אף שבסביבתו יש קולות הקוראים לו להתרחק מאיתנו ולא להיגרר אחרינו למעורבות במזרח התיכון, אם בתימן ובאיראן ואם בעזה. השפעתם של קולות אלו התחזקה לאחרונה נוכח הטיהורים בשורות הממשל, שרבים מידידיה הקרובים של ישראל נפלו קורבן להם.
אבל הדבר האחרון שישראל צריכה לעשות הוא להיכנע ולוותר על האינטרסים החיוניים שלה. אחרי הכל, רבים שכחו או אינם יודעים כלל שלא תמיד היינו תלויים כל כך באמריקנים, ושלא תמיד נשענו עליהם כבסיס להבטחת עצמאותנו וביטחוננו.
למעשה, בשני העשורים הראשונים לקיומה של ישראל, ארה"ב לא רק שלא עמדה לצידנו, לא סיפקה לנו נשק או סיוע כלכלי ולא תמכה בנו מדינית, אלא אף הפגינה כלפינו קרירות ואף עוינות.
אמת, הנשיא טרומן הטיל את כל כובד משקלו לבדו מול צמרת הממשל והפקידות הבכירה בוושינגטון, בתמיכה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אבל מדובר באנקדוטה על רקע מדיניות אמריקנית שיטתית ששמה לה למטרה למנוע את הקמת המדינה, ומאוחר יותר לכפות עלינו הסכמי שביתת נשק והסכמי שלום, שבמסגרתם נוותר על כלל הישגינו במלחמה ואף ניאלץ לקלוט בחזרה פליטים הערבים לשטחנו.
האינטרס האמריקני היה ברור. לישראל לא היה מה להציע, והיא גם נתפסה כחלשה וכמי שלא ניתן לסמוך על ידידותה. לעומת זאת, העולם הערבי הציע שפע של אפשרויות לאמריקנים, החל בנפט וכלה בשיתוף פעולה כלכלי, מדיני וצבאי מול בריה"מ.
אבל ישראל לא נרתעה, ועל אפה וחמתה של ארה"ב קידמה בנחישות את האינטרסים שלה, החל בהעברת הבירה לירושלים, עבור בסירוב עיקש לוותר על הישגי המלחמה למול תוכניות שלום אמריקניות (תוכנית אלפא, למשל). וכמובן, קידום פרויקט הגרעין הישראלי על אפה ועל חמתה של וושינגטון.
לזכותו של דוד בן־גוריון ייאמר שהוא ידע לנווט את הספינה. הוא ידע על מה להילחם ועל מה לוותר, וידע גם להשיג תמיכה בציבור האמריקני ובעולם הרחב, וכל זה לא בשם עיקשות לשמה אלא כחלק ממדיניות כוללת, בעלות מטרות ברורות וגם חזון, שאת ההיגיון העומד ביסודם הבינו האמריקנים, גם אם לא אהבו.
ישראל נמצאת כיום במקום אחר, אבל ראוי שנלמד מן ההיסטוריה - לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, לא להירתע, לעמוד על שלנו, אבל בה בעת לדעת כיצד ולאן מועדות פנינו, וכשנדע - ורצוי לא על הירח אלא כאן על פני כדור הארץ - גם ארה"ב לא תעמוד בדרכנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו