מאבד את הראייה, ומטפס הרים: "הרופא שמע שאני בצנחנים וצחק"

בשלב מסוים במסע העלייה הארוך שלו להר "אל־קפיטן" האימתני שבארה"ב, ממש רגעים בטרם כבש את פסגת הסלע המוגדר כ"אתגר הטיפוס הקשה בעולם", איתן ערמון חווה רגע של שבירה. לא בגלל כשל פיזי, ובטח שלא בשל סדק מנטלי בכוח הרצון הבלתי נלאה של מי ששם לעצמו למטרה להגשים כל חלום - על אפה וחמתה של מציאות שעורמת מולו קשיים.

כשערמון עמד סוף־סוף להביט למטה מראש ההר שמתנשא לגובה 914 מטרים, הוא עצר לרגע לחשוב על הדרך העצומה שעבר בחמש השנים שקדמו למעמד. "זה לא שנשברתי, פשוט התחלתי לבכות קצת מתוך הכרת תודה", הוא מסביר. "זו היתה הכרת תודה על כל האנשים בחיי, שתומכים בי ונותנים לי לחוות חוויות מדהימות ולחיות חיים יומיומיים כיפיים, משמעותיים, מאתגרים ומשמחים. הרופאים, אבא שלי, המשפחה שלי, תמר ארוסתי והחברים שלי. הכרת תודה על אנשים שתמכו בי מהנקודה שבה חשבתי שלא אוכל לראות עוד - ועד שמצאתי משמעות חדשה לחיים".

ספוילר: ערמון כבש את "אל־קפיטן", מונולית עשוי גרניט השוכן מעל לעמק יוסמיטי שבקליפורניה. העיוורון הכמעט־מוחלט שבו לקה לפני כעשר שנים והעובדה שהנוף הנשקף מפסגת ההר הנחשקת לא נגלה אליו במלוא יופיו - כל אלה לא העיבו על רגע הניצחון האישי שלו, אחד מרבים שחווה בשנים האחרונות.

"זה עדיין נוף מדהים, גם בשבילי", הוא אומר. "ואם אני חווה נוף כזה דרך העיניים שלי, אז אני חווה אותו הכי הרבה שאני יכול. אם מישהו רואה אותו שונה, זה לא אומר שהוא חווה או מעריך אותו יותר ממני, אולי אפילו ההפך. אולי אני מעריך את הנוף הזה יותר ממנו, כי אני מסתכל על העולם בפרספקטיבה שונה".

רגעים של שפל והתעלות

הרגע הזה, כמו רגעים מרגשים רבים אחרים במסע החיים הבלתי שגרתי בעליל של ערמון, עומדים במרכז הסרט התיעודי "Looking Up" ("מביט למעלה"), שביימה אלנה נוימן ושיוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע הרוחני ה־19 שיתקיים בשבוע הקרוב (רביעי עד מוצ"ש) בסינמטק תל אביב. בין סדנאות, הרצאות וסרטים מעוררי השראה נוספים בולט במיוחד הסרט על אודות ערמון - הן בשל הסיפור האישי הבלתי ייאמן שהוא מביא והן בשל היותו חוצה יבשות עם שילוב בין נופים מרהיבים ורגעי שפל והתעלות שהיו יכולים למלא בקלות סרט עלילתי הוליוודי.

אם אומרים שהחיים לא מחלקים לאדם אתגרים שהוא לא יכול לעמוד בהם - איתן ערמון הוא הוכחה חותכת לכך. זהו בעצם סיפור על התמודדות עם קשיים, התגברות על תחושת אובדן והתעלות רוח האדם, שחזקה מכל מכשול. אין הר שהוא גבוה מדי, מלמדת עלילת חייו של איתן, מטאפורית ועובדתית. והיא מתחילה, כמו כל סיפור גאולה ובו קשיים והתגברות עליהם – בבית יהודי.

ערמון (29) נולד בבוסטון וגדל במרילנד, בן בכור לצד שתי אחיות, וחווה ילדות יהודית-אמריקנית טיפוסית. זו כללה שני ביקורים בשנה בישראל, חינוך על אתוס ציוני ושיח בעברית בבית. החינוך הכמעט ישראלי שחווה (הוריו נולדו בארה"ב, אבל סבו וסבתו הכירו בארץ), בשילוב חוסר יכולת להתחבר לקונספט הכה־אמריקני במרוץ הקבלה לקולג' לצורכי מעמד, הביא אותו להחליט להתגייס לצה"ל.

"בצבא הייתי נופל בחושך. במסעות לא יכולתי לראות ממרחק של כמה מטרים, והייתי צריך להסתכל לכוכבים, כי רק כך יכולתי לזהות קווי מתאר של החברים למחלקה. היו צוחקים עליי 'איתן, אנחנו נמצאים פה, לא למעלה'"

"רציתי לתרום כמה שהייתי יכול, מתוך חיבור למדינה ולעם", הוא אומר בעברית כמעט מושלמת, עטופה במבטא אמריקני, שנזקקת רק מדי פעם לרענון או לתזכורת לאופן ביטוי של מילה. "הרגשתי שזה קצת אקראי שלא נולדתי בישראל. יש לי חברים ומשפחה בארץ, ובאותה מידה יכולתי להיוולד ולגדול כאן. זה אומר שבמקום מסוים יש לי את המחויבות לתרום לה".

מכינה קדם־צבאית אחת מאוחר יותר, ערמון התגייס לצנחנים בתפקיד קלע - שמסייע ללוחמים לירות במדויק למטרות במרחק של עד 500 מטרים. בשלב זה, אחרי ההכשרה וכמה תעודות הצטיינות, החל לחוות קשיים בראייה, בתרגילים וגם בפעילות מבצעית. "בלילות, לפעמים באמצע מסעות, הייתי מחליק ונופל כי לא ראיתי.

"החברים שלי למחלקה כבר היו סופרים כמה פעמים בלילה הייתי נופל. כשהיינו עושים מסע בחושך, היו רגעים שלא יכולתי לראות את חברים שלי ממרחק של כמה מטרים, והייתי צריך להסתכל למעלה על הכוכבים, כי רק כך יכולתי לזהות את קווי המתאר ואת הצורה הכללית של החברים. הם היו צוחקים עליי ואומרים 'איתן, אנחנו פה, אנחנו לא למעלה'.

"גם המשימה לירות במטרה בלילה הפכה לעניין ממש קשה, ואם הייתי עובר ממצב של עמידה לשכיבה, הייתי מחטיא לפעמים את המטרה כולה. כלומר, מהרגע שהייתי זז לא הייתי מסוגל לאתר את המטרה שלי שוב".

לא ייחסת חשיבות לכל הדברים האלה?

"לא, כי בצבא אומרים 'קשה יש רק בלחם', נכון? אז הייתי בן 19, ובגיל הזה אתה מתייחס לכל קושי כאתגר ושואל את עצמך 'איך אני מתגבר על זה?' הסברתי לעצמי את כל הסימפטומים שאני חווה כסימנים לכך שאני סתם צריך לתרגל יותר, ואז אתגבר על הקושי".

מתי הבנת שמדובר בתסמינים של בעיה שדורשת טיפול?

"הגעתי לסיטואציות שבהן זו לא היתה רק שאלה של 'איך אני יכול להתגבר על הקושי', אלא ממש מצב שבו אני עלול לסכן את החיים שלי וחיי החברים שלי בצוות - וגם של אזרחים. כשאתה לא רואה מה קורה בלילה בפעילות מבצעית, זה ממש מסוכן. אז אמרתי לעצמי, 'טוב, באמת יש פה משהו לא בסדר, אני צריך ללכת לרופא'. חשבתי שאני פשוט צריך משקפיים.

"חיילים בודדים מקבלים אישור לצאת לחופשה מיוחדת לבקר משפחה, אז טסתי למרילנד, לעשות שם משקפיים. בבדיקות הראייה שם אמרו לי שאני לא צריך משקפיים, אבל אבא שלי ואני החלטנו לקבל חוות דעת נוספת מרופא, והוא אבחן למעשה שיש לי בעיה בתפיסת העומק ובשדה הראייה.

"הרופא שאל אותי 'מה אתה עושה ביומיום?' ועניתי 'אני לוחם, קלע בצנחנים'. הוא צחק ושאל שוב – 'לא, באמת מה אתה עושה?' כשחזרתי על התשובה הוא אמר: 'זה לא יכול להיות, אין לך תפיסת עומק'. הוא התחיל להסביר לי שאני לא יכול להמשיך להיות קרבי, וכששמעתי את זה התחלתי לצעוק עליו".

היית בשלב הראשון הקלאסי של התמודדות עם אבל: הדחקה.

"אמרתי לו שהוא לא מבין מה עברתי ושאין לו זכות לקחת את זה ממני. אמרתי גם שהוא פשוט טועה, כי לבדיקה ולפגישה איתו נהגתי בעצמי ברכב. ואז הלכנו לרופא אחר, מומחה, שעשה לי כמה בדיקות. אני זוכר שהוא נכנס לחדר, הסתכל על הדפים עם התוצאות, אפילו לא הסתכל עלי, ואמר: 'טוב, כנראה אתה מתעוור. אין לנו טיפול בשבילך, תקליד את המילים רטיניטיס פיגמנטוזה בגוגל, ושיהיה לך בהצלחה'.

"הייתי בהלם. ישר חשבתי לעצמי, איך אני הולך להיות אבא, במה אלך לעבוד? התחלתי לבכות. עשיתי עוד כמה בדיקות, ואז הבנתי שאני לא יכול להמשיך לשרת כחייל קרבי ושאני צריך לבדוק את המצב הרפואי הזה לעומק. מכאן התחלתי תהליך שבסופו הוכרתי כנכה צה"ל".

מבט מתוך קשית שתייה

רטיניטיס פיגמנטוזה היא מחלת עיניים ניוונית תורשתית ונדירה, שמצמצמת באופן הדרגתי את שדה הראייה של הסובלים ממנה, עד מצב אפשרי של אובדן ראייה מוחלט. ראייתם של הסובלים מהתסמונת מזכירה מבט מתוך צינור. בגרסה הספציפית של המחלה שבה אובחן ערמון סובלים עשרות בודדות של אנשים בכל העולם.

באופן מעניין, בשנה האחרונה הראה המחקר בתחום שמבחינה סטטיסטית, הריכוז הגדול ביותר של הלוקים בתסמונת (על כל סוגיה) חי דווקא בישראל - ככל הנראה בשל השכיחות הגבוהה של נישואי קרובים. אגב, אחד החולים הזכורים ביותר בתסמונת הוא אביחי אוחנה, זוכה העונה השמינית של "האח הגדול" ב־2017.

איך מעכלים בשורה כזו? הצבא היה מרכז עולמך, ועוד בתפקיד הספציפי של קלע, שדרש ראייה חדה.

"נכון, זה לא רק היה עניין של אור, אלא של כל הזהות שלי. ובאמת נכנסתי בהתחלה לסוג של דיכאון. בתוך כמה חודשים עברתי מלהיות חייל שמגן על אחרים לאדם שסבתות קמות כדי לתת לו את המושב שלהן ברכבת ושזקנים פותחים לו דלתות. ואז אמרתי לעצמי, טוב, יש לי שתי אפשרויות: אני יכול לשבת פה על הספה, לכעוס ולבכות, או שאני יכול להתמקד במה שאני יכול לעשות לגבי מה שנמצא בשליטתי.

"זו גם הדרך שחונכתי בה: לא לחפש תירוצים, אלא לתת תשובות. אמרתי לעצמי שאני צריך את ההורים הכי טובים שיש, ושאם אני הולך להתעוור, אני רוצה ללמוד עכשיו איך ממשיכים בחיים שבהם אני לא מסוגל לראות. מה אני יכול לעשות כדי לאפשר לעצמי לחיות את החיים הכי בריאים שאני יכול לחיות מבחינת העיניים, המוח, האופי - וגם ביחס ללב".

באנגלית יש פתגם שאפשר לתרגם ל"במבט לאחור רואים 6/6". כשגדלת, לא היו שום רמזים מטרימים למה שעתיד לקרות?

"בגיל 12 אתה לא חושב שאתה הולך להתעוור, גם לא בגיל 17, כשהיה לי קשה לנהוג בלילה. חשבתי שזה בגלל שאני נהג חדש, לא בגלל שיש לי בעיה גנטית. כשהייתי משחק כדורסל בלילה עם החברים, לפעמים הייתי נתקע בכדור והם היו צוחקים עלי. אנשים רגילים לא מסתכלים על האוכל שבמזלג שלהם עד שהוא נכנס להם לפה, אבל אני כן עשיתי את זה, וזה נראה לאנשים מוזר.

"בהתחלה נכנסתי לסוג של דיכאון. מחייל שמגן על אחרים עברתי להיות אדם שסבתות קמות כדי לתת לו את המושב שלהן ברכבת. ואז אמרתי שיש לי שתי אפשרויות: לשבת על ספה, לכעוס ולבכות, או שאני יכול להתמקד במה שאני יכול לעשות עם מה שנמצא בשליטתי"

"גם היה לי ממש קשה למצוא דברים במקרר, ואבא שלי היה כועס עלי, כי הוא הניח שזה מחוסר תשומת לב או סתם עצלות שלי. אבל באמת לא יכולתי לראות, ופשוט לא הבנו שהיתה כאן בעיה יותר חמורה".

אחרי שניער את הדיכאון, ולמרות יכולת הראייה המצומצמת, שאותה הוא מגדיר כ"הסתכלות מתוך קשית שתייה", בחר ערמון להסתכל על החיים מנקודת מבט חיובית. כאן נכנס לתמונת חייו המתעמעמת פרופ' טל בן שחר, מומחה בעל שם עולמי לפסיכולוגיה חיובית. איתו ועם חוקרי רשתית העין המובילים בתחומם, ד"ר באד טאקר וד"ר אדווין סטון, יצא ערמון למסע - פיזי כפי שהוא נפשי - בחיפוש אחר נקודת אור.

זו, כפי שמגלה הסרט התיעודי על אודותיו, נמצאת ממש בקצהו של "אל־קפיטן". מטרה שעל פניו נראית בלתי אפשרית עבורו, אך ערמון מחליט, כפי שמלמד אותו פרופ' בן שחר, להתעכב אך ורק על מה שנמצא בשליטתו ולהתמודד עם גזירת הגורל. התמקדות בכל דבר אחר, הוא אומר, היא בזבוז של זמן ואנרגיה.

"לא היתה לי ברירה אלא להחליט להמשיך בחיים שלי", הוא אומר ונותן קרדיט לספריו של בן שחר, שאותם קרא כשהוא מתמקד בכל פעם במילה, ככל שראייתו מאפשרת. את הדרך למעלה ההר, ואת האופן שבו צלח אותה, הוא זוקף לזכות חבריו, משפחתו וכל מי שעזר לו - נפשית ופרקטית - בטיפוס שנחשב גם עבור רואים ובעלי ניסיון בתחום לאתגר קשה במיוחד. היום הוא מקווה שהסרט בכיכובו יעניק השראה ותקווה לאחרים.

לכבות את העצב

בשנים שחלפו מאז שאובחן הספיק ערמון ללמוד נוירופסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה, והיום הוא אנליסט פיננסי בחברה גדולה בתחום הבריאות. גם ברמה האישית ניכר שהוא לא נתן ללקות לעצור בעדו מלהתקדם ולהקים בית: באוגוסט 2021, במסיבת אירוסין של חברים מהאוניברסיטה, הכיר את תמר, יהודייה אמריקנית שגדלה בניו יורק, סיימה לימודי תואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים וגם גרה תקופה בתל אביב. השניים מצפים להתחתן בעוד פחות משישה שבועות.

כשהוא נשאל אם סיפורו האישי הוא ניצחון והשראה, ערמון מתלבט. "ההגדרה הזו לא בשבילי. אני לא רואה את מה שקרה לי כסיפור ניצחון. אני פשוט בר מזל שיש לי את הרופאים הטובים ביותר, ומשפחה וחברים. מזל שהיתה לי ההבנה להתמקד במה שאפשר לשנות ולשלוט בו - ולשחרר את מה שאי אפשר.

"לכל אחד יש מגבלות, וגם אנשים לא נכים יכולים ללמוד את המסר שאני למדתי. החלטתי שאני ממשיך לחיות. הרי למה התגייסתי לצבא? כי רציתי לחיות חיים משמעותיים ולתרום למשהו גדול ממני. מהספר של טל למדתי ששמחה וחיים בריאים הם שילוב של משמעות והנאה, והם תלויים זה בזה".

הגישה המאוד בריאה שלך כמעט מנוגדת לטבע האנושי: למעשה סירבת להיכנע ולא נתת לעצב לשלוט בך.

"יש שני סוגי אנשים שלא חווים עצב: אלה שמתו - ופסיכופתים. כשמתמודדים עם משהו עצוב וקשה, אפשר לנסות לכבות את העצב, אבל בשלב מסוים אתה צריך לשאול: 'אוקיי, מה אני יכול ללמוד ממה שקרה, ואיך אני יכול להמשיך לחיות חיים משמעותיים ומאתגרים?' העובדה שאני לא יכול לחיות בדיוק את החיים שהיו לי לא אומרת שאני לא יכול לעשות כלום. אז גם היום אני יכול להחליק ברחוב או לא למצוא משהו במקרר, אבל זה לא הורס לי את השבוע".

אתה היום חלק מקבוצת ניסוי מחקרי שעוסקת במציאת פתרון למצב שלך. אתה חי בציפייה שזה יקרה?

"כשהתחלתי את כל התהליך, לפני כמעט עשר שנים, החוקרים אמרו שהטיפול יכול להיות זמין רק בעוד 50-30 שנה. אחרי שנה אמרו לי שאפשר יהיה להגיע לתוצאות בעוד 20-15 שנה, ועכשיו פתאום אומרים לי שזה יכול לקרות גם בשנה הבאה. כך שהקצב של המחקר מאוד מהיר.

"הניסוי שמר בעצם על שדה הראייה שלי כמעט במצב שבו היה כשהתחלתי להשתתף בו, וזה לא מעט, כי בלעדי זה הייתי עלול לאבד את הראייה כולה. תפקידי עכשיו לחיות את החיים הכי טובים שאני יכול. אז אני אופטימי, אבל לא יושב ומחכה. כי המשמעות של לחכות לתרופה או לטיפול היא שהחיים שאני חי עכשיו לא טובים מספיק, לא שווים. אבל הם כן שווים, מאוד".