ההדף של גולן: השנאה שמגיעה מבפנים

האמירה הבוגדנית של יאיר גולן כאילו חיילי צה"ל הורגים תינוקות כתחביב, מטרידה בעיקר כי היא לא עומדת לבדה.

יאיר גולן, אהוד אולמרט, אהוד ברק ובוגי יעלון, אנשי העליונות הלבנה של ישראל, הפכו להיות מגדלור של השמצת ישראל בעולם.

תחת כל עץ רענן מתבטאים שוחרי הצדק דמיקולו האלה, ובגלל שנאתם העזה לביבי ולסמוטריץ' הם זורעים הרס, שנאה ושקר כלפי ישראל וחיילי צה"ל. "תמות נפשי עם נתניהו וסמוטריץ'".

ארגון המוג'אהידין הפלשתיני, שחטף ורצח את בני משפחת ביבס, פרסם אתמול הודעה רשמית שבה כתב: "ההצהרות של גולן הן הוכחות וראיות משכנעות נוספות שצריכות להאיץ את הטלת הסנקציות החמורות על ישראל ועל צבא הטרור שלה", וכי "דבריו של גולן חושפים מחדש כי 'ממשלת האויב' היא האחראית להמשך המלחמה הברברית ברצועת עזה, והיא גם זו שמכשילה את כל מאמצי התיווך".

זה כל הסיפור: הרוצחים של משפחת ביבס מהדהדים את יאיר גולן ותומכים בו. אבל גולן אינו לבד. ההדף של היאיר גולנים הוא הבעיה. אבי בניהו, לדוגמה, שהיה דובר צה"ל, אץ־רץ לחבק את גולן, להבהיר שגם אם יש לו ביקורת על האמירה של גולן - הוא עדיין בצד של הטובים והראויים. זה ההדף. אלפי הלייקים ברשתות לגולן או בניהו, זה ההדף. וההדף הוא גם מיכל פרומן הטובה והעדינה שכתבה השבוע כי היא לא כמו חמאס, ולכן "מעכשיו מקבלת על עצמי לראות ולהרגיש, לפני מה שזה אומר מעשית. לראות ולהרגיש את התמונות שמגיעות משם".

אין דבר פגום ברצון להסתכל בתמונות שמגיעות מעזה, גם אני רואה אותן היטב. אבל יש עניין עמוק, עקום מוסרית, להגיד שאת יותר טובה מחמאס כי לו לא אכפת מאזרחיו־שלו, ולכן את צריכה לראות את הקורבנות של צה"ל כביכול. העוקם לא מסתמך על האמירה הפשטנית ש"אין חפים מפשע", אלא בעובדה ובהבנה שחמאס נשען כל השנים, וגם כיום, על האוכלוסייה האזרחית בעזה. תשאלו כל לוחם חי"ר שנכנס לבית אחר בית, תוך סיכון חייו, והבין את האירוע היטב. הבין שאותם עזתים שתושבי הקיבוצים טובי הלב הסיעו לטיפולים בבתי חולים בארץ, היו חלק מקהילת חמאס המורחבת בעזה. הבין שספרי הלימוד האנטישמיים שמלמדים בבתי הספר לא יכולים להצמיח אנשים טובים ותורמים לאנושות, רק שנאה ורצח.

ולכן, אין בעיה מוסרית להסתכל בתמונות שיוצאות מעזה, אבל יש בעיה מוסרית עמוקה להכות על החזה של עצמנו ושל לוחמינו, בטח כשהחטופים נמקים במנהרות. זה לא דיון תיאורטי על מלחמה רחוקה, אלה החיים עצמם. השלב הבא יהיה לתהות על המוסריות של הפעולות בעזה, והדרך משם ועד הקרבת חיילינו כדי למנוע "נזק אגבי" היא קצרצרה. אנחנו בסרט הזה כבר שנים.

"אז אמר השטן", כתב נתן אלתרמן, "הנצור הזה איך אוכל לו. איתו האומץ וכישרון המעשה / וכלי מלחמה ותושייה עצה לו. / ואמר: לא אטול את כוחו... / ולא ידיו ארפה כמִקֶּדֶם, רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק".

אכן שכחנו. גם בעבר הזיכרון שלנו כלפי פשעי הערבים לא היה במיטבו. התקררנו מהר אחרי רצח בני משפחת פוגל או אורי אנסבכר, התקררנו כל כך מהר שקיבלנו את 7 באוקטובר.

אז איך יכול להיות שהזיכרון שלנו נשחק כשטרם חלפו שנתיים מהטבח ההמוני שעברנו? הנחנו לזעם לשקוע, כי "אנחנו לא כמוהם", והמשכנו הלאה, לא רק בחיים כהכרח אלא גם בשיקול הדעת הבסיסי של טוב ורע.

הרוצחים של משפחת ביבס מהדהדים את יאיר גולן ותומכים בו. אבל גולן אינו לבד. ההדף של היאיר גולנים הוא הבעיה - אלפי הלייקים ברשתות, החיבוקים מאנשי תקשורת, זה ההדף שגורם לנו לשכוח שאיתנו הצדק

במלחמה הזאת ננצח למרות אנשי "העליונות הלבנה" של ישראל, היאיר גולנים.

אבל אולי גם הציבור הטוב והחזק של ישראל צריך תזכורת על מה נלחמים, אולי צריך לשחרר את סרטון הזוועות כדי שנזכור מה עשה לנו עמלק ולמה חייבים לנצח אותו.