השנה היא 2035. נשיא ארה"ב ניגש לפודיום שהוצב עבורו בבית הלבן, צלמי העיתונות מתקתקים במצלמותיהם במרץ, יועצי הנשיא עוצרים את נשימתם.
"הגיע הזמן", אומר הנשיא בקול הבריטון העמוק שלו, "להחזיר למרכז את האינטרס האמריקני. כבר יותר מדי שנים הזמן, המאמץ והכסף שלנו מושקעים במקומות שלא מניבים לאזרחי ארה"ב את הצמיחה ואת השגשוג שמגיעים להם. אני מבקש ללכת בדרכם של אבות האומה שלנו, שידעו שכדי שארה"ב תוכל לממש את גדולתה, עליה לחדול - ולו לזמן מוגבל - מלהביט מעבר לים. משכך, וכפי שהתחייבתי בהבטחת הבחירות שלי, כל חיילינו יעזבו את רצועת עזה בתוך שלושה חודשים, והנוכחות הצבאית במזרח התיכון תצטמצם ב־75% עד לסוף השנה. גוד בלס אמריקה".
קאט. עשר שנים אחורה, השנה היא 2025 וארה"ב מגיעה להבנות עם החות'ים בתימן - הבנות שמפסיקות את ההתקפות האמריקניות על צנעא ועל חודיידה ואת ההתקפות החות'יות על ספינות אמריקניות, אך משאירות את ישראל מחוץ למשוואה. החות'ים, כך משתמע, רשאים להמשיך לשגר מעת לעת טילים הנושאים 1,000 ק"ג של חומר נפץ אל עבר "יפו הכבושה", ובכך להמשיך לחזק את מעמדם כזרוע איראנית אפקטיבית בגזרת ים סוף.
"הסטירה של טראמפ לישראל צלצלה בכל המזרח התיכון", כתב עמית סגל. אין לדעת אם נתניהו ידע שטראמפ מתכוון למשוך את עצמו מהמלחמה המשותפת בתמנון האיראני, אבל הציבור והתקשורת בהחלט הופתעו - ולצד ההפתעה, נולד גם חשש: האם הנשיא הניצי, הפרו־ישראלי, זה שמעודד אותנו לפתוח על חמאס את שערי הגיהינום ושעד אתמול תכנן איתנו מבצע צבאי באיראן - האם גם הוא, אחרי כל התקוות, מתכוון להשאיר אותנו לבד?
לצערנו - או לשמחתנו, תלוי את מי שואלים - לא נדרשת פה היכרות מעמיקה עם נבכי היחסים של ישראל־ארה"ב כדי לדעת שכן. הוא מתכוון להשאיר אותנו לבד. אם לא עכשיו, בעוד שנה, ואם לא בעוד שנה, בעוד שנתיים. אם יש דבר אחד שאנחנו יודעים על המעורבות האמריקנית במזרח התיכון ועל המאבק שלה בטרור, הוא שבשלב כלשהו נגמר לה הסוס.
מישהו צריך לחשב את הנוסחה המדויקת - כמה דם, כמה כסף, כמה אירועים בינלאומיים מביכים ארה"ב צריכה לספוג כדי להיזכר שהמלחמה הזו רחוקה מאוד מהבית, ושהיא בכלל לא שלה. בפעם האחרונה שבה ארה"ב טאטאה את חייליה מעוד פרויקט כושל, נדרשו לה ארבעה חודשים כדי לפנות 20 שנות נוכחות אמריקנית באפגניסטן. עד שהמטוס האמריקני האחרון הביתה המריא ב־30 באוגוסט 2021 - הטליבאן כבר הספיק להשתלט מחדש על קאבול.
ההסכם האמריקני־חות'י מאכזב ומעורר חשש, במיוחד כשנדמה היה שטראמפ מתכוון להילחם באיראן ובשלוחותיה, ולא להגיע איתן להסכמים שאיש לא משלה את עצמו שיכובדו. ועדיין, טוב שארה"ב הגדולה תיסוג עכשיו מהמערכה, ולא תעשה זאת כשהיא שקועה בה עד צוואר. לו ארה"ב היתה נשארת באזור, לא מופרך שהיינו מגיעים למצב שבו חיילים אמריקנים מפטרלים בציר פילדלפי וחברות אמריקניות בונות מחדש את זייתון ואת סג'עייה.
במציאות שבה ישראל מחפשת בנואשות נוסחה שבה אין בעזה לא ממשל צבאי ישראלי ולא מנהיגות טרוריסטית - ארה"ב נראתה כמועמדת טבעית לקבל על עצמה לפחות חלק מהמשימה. הסטירה המצלצלת שקיבלנו בשבוע שעבר היתה עלולה להיות קדימון לסטירה הכפולה שהיינו סופגים ביום שבו ארה"ב היתה עושה אפגניסטן בעזה, מטיסה משם את חייליה, את כספה ואת תשומת לבה - ואחריה המבול.
ההסכם עם החות'ים הוא התזכורת העונתית שלנו לדבריו של קיסינג'ר: לארה"ב, כמו לכל מדינה, אין ידידות - יש אינטרסים. ולנוכח האמת המצערת הזו, המדיניות של ישראל בעזה צריכה להבטיח דבר אחד - שביטחוננו לעולם לא יהיה נתון לחסדי האינטרסים של מדינה אחרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו