לפעמים המציאות מכריעה ויכוחים באופן חותך. זה מה שקרה לוויכוח אם אנטי־ציונות היא גרסה של אנטישמיות. הכריעו אותו הברברים שחגגו ב־8 באוקטובר 2023 בטיימס סקוור שבניו יורק את זוועות המתקפה הניאו־נאצית. הכריעו אותו גם נשיאות באוניברסיטאות עילית בארה"ב, מפלגות סוציאליסטיות, ניאו־נאצים ואסלאמיסטים. ואלה רק דוגמאות לארס האנטישמי המתפשט בעולם והמוכיח בתכניו, בהקשריו ובמושאיו את שקר ההפרדה בין אנטישמיות לאנטי־ציונות.
מותר, ולפעמים צריך, לבקר את ישראל. אבל הביקורת חייבת להיבחן בהקשר האנטישמיות המקננת עמוק בתוככי התרבות המודרנית - הנוצרית, הפוסט־נוצרית, המוסלמית, וגם היהודית, במתכונת של אנטישמיות עצמית או אוטואנטישמיות. היהודים הם קבוצה בסיכון בתרבות המודרנית, ובאופן מטריד גם בתרבותנו־שלנו, שכן האוטואנטישמיות מושרשת בה.
כאשר זה המצב, חובה לבחון שמא ביקורת על מדינת ישראל או על הציונות, שהיא האתוס הלאומי המכונן אותה, נובעת בעצם מהזרע האנטישמי הטמון בלב המבקרים, יהודים ולא יהודים. את ההפרדה הכוזבת בין אנטישמיות לאנטי־ציונות או אנטי־ישראליות אימצה קבוצת היסטוריונים, ובהם ישראלים ואפילו חוקרי שואה. בשמה הם יצאו לפני שנים אחדות נגד פרופ' יהודה באואר, ממנסחי ההגדרה הבינלאומית לאנטישמיות, ודרשו כי האומרים שהיהודים אינם זכאים לריבונות ולחירות קולקטיבית לא ייחשבו אנטישמים. קרוב לוודאי ששלילת זכאות שכזאת אינה זרה למתנגדי ההגדרה עצמם.
אותה אוטואנטישמיות מצויה ביסוד עצומה מחפירה שחתמו עליה לאחרונה כ־200 חברי סגל אקדמי ממוצא ישראלי בארה"ב נגד פעולותיו של הנשיא טראמפ לעקור את האנטישמיות שהשתלטה על הקמפוסים.
לא רק יהודים "גלותיים", כביכול, נופלים לשפל המדרגה האוטואנטישמי המכוער הזה, אלא גם בני הארץ וחניכיה, ישראלים או יוצאי ישראל. גם הישראלים וגם היהודים שמחוץ לישראל מצויים באותו מצב תודעה.
ריבונות היהודים בארצם לא הצליחה לשרש את האוטואנטישמיות, והסיבה ברורה: מדינת ישראל לא יכולה להתבודד מהעולם; לכן אין מנוס לישראלים, כמו לשאר היהודים, מחיים בצילה של שנאת היהודים האפלה האופפת אותנו; ולכן גם בקרב חלק מהישראלים, כמו בקרב חלק מהיהודים, יש מעין תסמונת שטוקהולם של הזדהות מזוכיסטית עם התוקף ומניעיו.
כך קרה שיהודי ארה"ב הם אלה שטיפחו ברובם את "תרבות הווק", לרבות רכיביה האנטישמיים התוקפים אותם עכשיו באלימות שהם לא שיערו את עוצמתה. וכך קרה שבחוגים רחבים מדי בישראל שררה כבר עשרות שנים הזדהות עם האויב או קבלת עיקרי טיעוניו.
אלה ואלה מאשררים את נבואת הזעם של אלתרמן החכם על מזימת השטן: "אכהה מוחו ושכח שאיתו הצדק". או, כפתגם הלטיני, הוא ייקח תחילה את שכלו של מי שהוא רוצה באובדנו.
זה סיפור ישן, עם "זקן היסטורי" ארוך. אחד מפרקיו הקודמים הבולטים הוא היקסמות של יהודים רבים מהקומוניזם. המייסד לנין לא היה אנטישמי והיה מוקף בשותפים יהודים בכירים. היהודים רק נדרשו להתפשט מלאומיותם וממחויבות לבני עמם, הגאולה החברתית האוניברסלית כבר תשחרר את כולם. יהודי אירופה נסחפו לבשורה הזאת, אף על פי שהיתה מקופלת בה התכחשות עצמית דוחה. אבל השטן תקף דווקא כאן: הקומוניסטים היהודים גורשו ונרצחו; היהדות כולה נרדפה, לא "רק" הציונות; משנות ה־30 רוסיה חזרה לסורה האנטישמי הישן ונעשתה אויבת של העם היהודי, וערב מותו סטאלין התכונן לגרש יהודים מזרחה כדרכו של היטלר.
הפרק הנוכחי באוטואנטישמיות הוא פארסה על קודמיו. אולי גם עליו כתב מאיר אריאל שמי שנדפק פעם אחת לא יכול להיגמל מזה. אבל התשובה שלנו, היהודים בישראל ומחוץ לה, חייבת להיות חישול האחדות הלאומית ועלייה גדולה ארצה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו