החלטה ישראלית לסייע לדרוזים בסוריה היא גם הזדמנות לשקם משהו מהנזקים שהביאה על עצמה מדינת ישראל בדיוק החודש, לפני 25 שנה. הכוונה כמובן לנסיגה מרצועת הביטחון בדרום לבנון, ולהפקרה המבישה והנפשעת של בעלי הברית של ישראל, לוחמי ומפקדי צבא דרום לבנון. הכתם המוסרי שדבק בישראל מאז, הוא חלק בלתי נפרד מהמחדל האסטרטגי ההוא.

אני לא מתייחס בהכרח לנזקי הנסיגה הטריטוריאלית, שהיום כבר אפשר לדבר בחופשיות על מחיריה המדיניים והביטחוניים. ישראל הרי לא זכתה בגבול שקט תמורת ההתקפלות ההיא. במנוסתה, היא אף העניקה יתרון תודעתי עצום לאויביה בלבנון, בעזה ובאיראן, ואיבדה עומק אסטרטגי שבדיעבד מתגלה חשיבותו הקריטית.

אלה היו נזקים – או "מחירים" כלשון המטאפורה המעוורת – שישראל בהנהגת אהוד ברק החליטה לשלם בדעה צלולה, באמונה שהם עדיפים על המשך השקיעה הצה"לית ב"בוץ" הלבנוני. עוד מטאפורה מעוורת, "בוץ". אפשר, אולי חובה, היום, לדון מחדש בקונצנזוס הזה לגבי הנסיגה מדרום לבנון, כפי שמותר היום להודות באוויר החופשי, שההתנתקות היתה טעות.

הפקרה בדעה צלולה

אבל יש נזק אסטרטגי אחד שאותו אפשר היה, צריך היה, חובה היה למנוע בנסיגה מדרום לבנון לפני 25 שנים, והוא הפקרתם ביודעין של בעלי בריתנו בצד"ל ובני משפחותיהם ללינץ' הנקמה הזוועתי של חזבאללה, ולחיי האימה תחת שלטונו בשנים שחלפו מאז. זו היתה בגידה איומה בבעלי ברית שדמם נשפך בלחימה, כתף אל כתף, עם לוחמי צה"ל.

תחת האופוריה התקשורתית של תמונות החייל האחרון שעוזב את דרום לבנון אחרי 18 שנה, קשה היה להבחין במי ששילמו ועוד היו עתידים לשלם את המחיר האמיתי. אלה היו אחים לנשק שהופקרו על ידי צה"ל וממשלת ישראל. לא כמטאפורה ולא בלשון הפרזה: הפעם זו היתה הפקרה בדעה צלולה.

אבל ההפקרה ההיא לא היתה רק בגידה בבעלי ברית; היא היתה נזק אסטרטגי. ישראל הראתה לכוחות המתונים במדינות השכנות שאין טעם לכרות איתה ברית, לשתף עימה פעולה, לבנות איתה ציר, ולתת בה אמון. שברגע אחד, גם אחרי עשורים של שיתוף פעולה צמוד, היא יכולה פשוט להתקפל, לנתק טלפונים, לנעול את השער מאחוריה, ולהפקיר אותך למוות.

על הפשע המוסרי שבהפקרה ההיא כבר לא ניתן לכפר. אבל צדק ללוחמי צד"ל שחיים בארץ עוד אפשר וצריך לרדוף, וחלק מהנזק האסטרטגי של הפקרת בעלי הברית אפשר לשקם.

זה בדיוק האתגר שמחכה לישראל בסיוע מבחוץ לדרוזים מסוריה, בלחץ מדיני, באספקה, בחילוץ הומניטרי , בתקיפות מהאוויר אם צריך. אלה שני מקרים נפרדים ונבדלים מאד, צד״ל והפזורה הדרוזית, אבל בגרעין הדילמה הישראלית עומדים חומרי גלם דומים: מחויבות מוסרית כלפי הדרוזים בישראל, שחרדים היום לגורל קרוביהם ואחיהם בסוריה.

נכון, הדרוזים בסוריה אינם בהכרח בעלי ברית שלנו, והם נאמנים למשטרים שתחתם הם חיים, אבל לפי הדיווחים הם חשופים לסכנת "7 באוקטובר" מידי אסלאמיסטים סדיסטים ושטופי דם. המחויבות המוסרית שלנו היא כלפי הדרוזים בארץ, שמגלים נאמנות אין-קץ וללא תנאי למדינת ישראל וצה״ל.

לא וילה בג'ונגל

אבל זו לא רק חובה מוסרית, זו גם פעולה בעלת חשיבות אסטרטגית. בסוף השבוע תיאר כאן גרשון הכהן את הדילמה באופן קולע במיוחד: "האם ישראל מוכנה לפעול ככוח אזורי להשפעה גם מעבר לגבולותיה, או שהיא בוחרת מתוך היסוס להתכנס לחומות 'הוילה בג'ונגל'".

מאז הנסיגה מלבנון בחרנו להיות "וילה בג'ונגל", ואת המטאפורה הנוראה הזו הנחיל לנו לא אחר מאשר אהוד ברק בכבודו עצמו. במלחמת חרבות ברזל, תחת הנהגתו של בנימין נתניהו, חל היפוך בדוקטרינה האסטרטגית של מדינת ישראל; תפנית שרבים מהפרשנים לא ערים למשמעותה ההיסטורית, או מתעלמים ממנה בכוונה.

אבל ישראל חזרה להיות כוח השפעה רב אזורי; כוח מרובה זרועות, אקטיבי, שמעצב את הסביבה ולא רק "יודע להגיב" לשינויים שחלים בשכונה. את התנופה הזו אסור להפסיק. בטח לא עכשיו.