הכחשת השואה לא התחילה בסיום השואה או במהלכה, היא התחילה לפניה. בשנות ה־30, היה פיצול ביהדות אירופה בין השאננים שהכחישו את השואה המתקרבת לבין אלה שניבאו את השואה. ז'בוטינסקי היה מהראשונים שזיהו, וכתב: "אני אומר לכם, חברים נכבדים, כי אין זה מעבר אל סדר היום, אלא אל החורבן. ח-ו-ר-ב-ן, למדו את המילה בעל פה, והלוואי שאנוכי אתבדה. אם כבר מבזבזים בוויכוח שלנו מילים כגון 'בגידה', הרי אז חושב אני לבוגד כל מי שמנסה לטשטש את ההכרחית בשאלות, העומדת בפני יהדות מזרח אירופה [שאלת הגירתם]. מאז ומתמיד היתה שאלה זו הכרחית...".
נוח לנו, היהודים, לחשוב על הכחשת השואה כנושא אזוטרי, שמעסיק גלוחי ראש, מחפשי כותרות ופרסום בשמאל ובימין הקיצוניים בעולם ואצל יו"ר הרשות הפלשתינית. אך עיקר הכחשת השואה מגיע מפה, מבעלי אינטרס פוליטי, אוטו־אנטישמים ומזדהי אויב. הכחשת השואה, כמיטב המסורת היהודית המתפלפלת והמתחכמת, אינה הכחשה ישירה, לוגית ורב־ממדית. הכחש הוא כלי מורכב, מתפתל ומתוחכם, עד שאנחנו מתבלבלים ולא מזהים אותו. בשפה המודרנית קוראים לזה "גזלייטינג".
הכחשת השואה הרב־שלבית מתחילה בהכחשת הרלוונטיות שלה. השואה מלומדת כאירוע שהתקיים בעבר, במנותק מההיסטוריה שסובבה אותו, במנותק מאידיאולוגיה, ובמנותק מתרבות הקורבנות שלה. ניתן להבין היום שהגרמנים בחרו ביהודים כמעט באקראי, ושהיהודים נרדפו כי לבשו כובעים מוזרים, ושהיטלר היה אדם רע שהשתלט על הדמוקרטיה הגרמנית וביצע בה, ובנו, את זממו. השואה מלומדת באופן סטרילי, מנותק לחלוטין מההיסטוריה ומהתרבות. לא מאמינים לי? תנו שמות של יותר מחמישה נאצים בכירים.
הסטריליזציה שבה אנחנו רואים את השואה מסייעת להכחשתה. אם היא אירוע מבודד בהיסטוריה - אין צורך להפיק ממנה לקחים, אין סיבה להאמין שתחזור, ואין סיבה לנתחה וללמדה ברצינות. הדבר דומה ללמידה טכנית של תאונת דרכים, ללא התייחסות לתרבות הנהיגה. הסטריליזציה הזאת משרתת שני רעיונות מרכזיים: הכחשה של היכולת לקיומן של שואה שנייה, שלישית ורביעית - והיכולת לשימוש בשואה כנבוט נגד קורבנותיה.
הכחשת השואה וטכניקות הכחשתה הן הכלי הפוליטי המרכזי כיום בהצדקת פירוק מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הטכניקות האלה משמשות להכחשת המשמעות של טבח 7 באוקטובר
אם היטלר מת, והתנועה הנאצית חדלה להתקיים - אז דבר לא מאיים עלינו עוד, ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו הרפתקאות כמו חימוש אויבינו. הכחשת השואה האמיתית היא הכחשת הלקח ששואה שנייה נמצאת לפתחנו יום־יום. את המחיר הזה שילמנו בשאננות של יום כיפור ושל טבח 7 באוקטובר, ונמשיך לשלם במתקפה הגדולה הבאה. הכחשת השואה, המתבטאת בראייתה כאי־רלוונטית לימינו, היא זו שמנעה שמירה כבדה בבסיסים וחימוש כיתות כוננות, והיא זו שאפשרה אמונה ב"רגיעה" ודיבורים על ויתורים לחמאס או על החלפתו במחבלים מאש"ף.
מהכיוון השני, הסטריליזציה מאפשרת שימוש בשואה כנבוט: השואה אינה משהו שקרה ויקרה ליהודים, אלא משהו שאנחנו עושים. "מה אתם רוצים מהגרמנים? הביטו בראי וראו אותם. האנשים שנותנים לרוע לנצח", כתבה ב"הארץ" אורית קמיר, פעילה פמיניסטית המרבה לדבר על זכויות חמאס ועל היותם של היהודים נאצים. על האונס השיטתי והברוטאלי ב־7 באוקטובר היא כתבה פעם אחת בלבד, כשטענה שהוא "מועיל לישראל" - טענה זהה לטענה האנטישמית שלפיה השואה מועילה ליהודים, כתירוץ להצדקת קיומה של מדינת ישראל.
הכחשת השואה וטכניקות הכחשתה הן הכלי הפוליטי המרכזי כיום בהצדקת פירוק מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הטכניקות האלה משמשות להכחשת המשמעות של טבח 7 באוקטובר. הטבח, לדבריהם, אינו אלא פריקת זעם על ההתנהגות היהודית, וההגנה היהודית (קרי המלחמה) אינה אלא השואה עצמה. השואה ו־7 באוקטובר אינם אירועים היסטוריים מבודדים בוואקום, אלא רצף של מלחמות קיום יהודיות. הכחשת עובדה זו היא הכחשת השואה האמיתית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו