מה שראיתי במיידנק ולא אשכח לעולם

כל מי שביקר אי-פעם במחנה ההשמדה מיידנק יוכל לחתום על הקביעה הזו: אחד הפריטים הכי מזוויעים בביקור הזה בכלל לא נמצא בשטח המחנה, אלא מחוצה לו.

מחנה מיידנק שבפאתי העיר לובלין מתייחד משאר מחנות ההשמדה בכך שהוא שרד, כמעט כולו, בשלמותו. ניתן לראות בעיניים את המקלחות, את תאי המיון, את תאי הגז (ומכלי הגז), את התנורים ואת המסועים. זו זוועה במיטבה.

אבל השוֹק הגדול מצפה למבקר מחוץ למחנה, זאת בשל מיקומו של המחנה. במרחק עשרות מטרים, מקסימום 100 או 200, ניצבים בתי מגורים. נכון, המדריך ממהר להסביר שהבתים הללו לא היו קיימים כשהמחנה פעל אלא אז היו הבתים הראשונים במרחק גדול יותר, של כמה מאות מטרים. זה ממש לא משנה. הגילוי האמיתי הוא שמחנה ההשמדה, שבו נחנקו ונשרפו אלפים בכל יום, התקיים ופעל בעיבורה של עיר.

ניתן לראות בעיניים את המקלחות, את תאי המיון, את תאי הגז, את מכלי הגז, את התנורים ואת המסועים. אבל השוֹק הגדול מצפה למבקר מחוץ למחנה

זה לא היה מתקן מבודד בלב ג'ונגל או מדבר שמם ולא בלב ים. זה היה בעיר. הכתובת הרשמית של מחנה מיידנק היא העיר לובלין. אולי הם אפילו שילמו ארנונה לעירייה, הנבלות. אלפי אזרחים גרו וחיו את חייהם בעיר. במרחק-מה מהם עמד מפעל שמארובותיו היתמר כל הזמן עשן, וריח חריף של בשר צלוי הציף כנראה מחצית מהעיר.

הם בטח דיברו ביניהם. היו רכלנים שהלכו לבדוק וחזרו עם אינפורמציה. הם ידעו מה קורה שם, אבל הלכו לעבודה, חזרו הביתה, קיימו מסיבות יום הולדת ובדקו מחירים של צימרים כשיולי-אוגוסט הפציע באופק. למות.

משנה לשנה אני הולך ושוקע יותר בהתחקות ובבירור אחרי המעגלים השניים והשלישיים של האירוע המפלצתי והבלתי נתפס הזה. נתון אחד עיקרי מטריד אותי, ואני מוצא חובה להזכיר אותו בימים אלה, מדי שנה בשנה: 11,737,000 - אחד-עשר מיליון, שבע מאות שלושים ושבעה אלף. זה מספר האזרחים הגרמנים שהצביעו למפלגה הנאצית בראשות היטלר בבחירות הדמוקרטיות האחרונות שנערכו במדינה לפני שהוא השתלב בשלטון והשתלט עליו.

זה היה בנובמבר 1932. מלחמת העולם והשואה עוד היו רחוקות, אבל ההיטלריזם והנאציזם כבר פעלו בעוז. את "מיין קאמפף" כתב היטלר כעשור קודם לכן. כבר דובר בקול רם וברור על גזעים עליונים ונחותים, על יהודים, על גרמניה הגדולה, על אותנסיה לחלשים, על תתי-אדם ועל השמדה.

ושם, בנקודה ההיא, כשהכל עוד היה מעט דמוקרטי ועוד היו דרכים למנוע את הזוועה שבה שקעה גרמניה, בנקודה ההיא בחרו כמעט 12 מיליון גרמנים וגרמניות לתת את אמונם ואת הקול שלהם להיטלר. הם בטח אמרו לעצמם: "הוא לא בדיוק הדבר שלי, וזו לא המפלגה שלי, וגם הסגנון קצת סוער בעיניי, והוא בכלל אוסטרי - אבל הבחור הזה מדבר לעניין. אני נותן לו את הקול שלי".

והדם והזוועה והחרפה הם על הידיים הארורות שלהם, ממש כפי שהוא על הידיים של אלה שפעלו במו ידיהם.