לראשונה סומן גבול למחאה

אפשר לשפוך אלפי מילים על הדיון בבג"ץ בנושא פיטורי ראש שב"כ, אבל הרשו לי להאיר זווית אחת של צביעות, והיא ההתייחסות למהומונת שפרצה בפתח הדיון. קהל רב הגיע - גם לשעברים למיניהם וקהל שמתנגד לפיטורים, וגם משפחות שכולות מלוות בתומכיהן וקהל שתומך בפיטורים. איציק בונצל, אבא של עמית ז"ל, ויהושע שני, אבא של אורי ז"ל, ששכלו את בניהם במלחמה, התייצבו שם וזעקו את זעקתם. הם סולקו בכוח מאולם בית המשפט, ונשיא העליון יצחק עמית הפסיק את הדיון והוציא את כל הקהל כתנאי להמשיך בו.

"זה יום שייזכר לדיראון עולם", הכריז בפאתוס אליעד שרגא, יו"ר התנועה לאיכות השלטון. "לא רק שחומות המבצר נפלו ונפרצו, לא רק שההמון המוסת פרץ לתוך ההיכל - הוא חילל את קודש הקודשים של הדמוקרטיה בישראל... ככה נראית הפגנה ספונטנית מתוכננת, ככה נראה המון שמנסה להטיל אימה על שופטי ביהמ"ש העליון".

מתברר שהשופטים לא מסוגלים להתמודד לשעה אחת עם מה שחברי הכנסת מתמודדים איתו יום־יום בשנה וחצי האחרונות. למה כשזה בכנסת זה לגיטימי, וכשזה בבג"ץ זה איום על סמלי שלטון ו"חילול קודש הקודשים"? מה היו התגובות אם הורה שכול היה מוצא בברוטאליות כזו מהוועדה של שמחה רוטמן? כמה מהר זה היה הופך ל"תיעוד מזעזע" ולצקצוק באולפנים? והאם שרגא, שמבכה ובצדק את התוקפנות כלפיו כ"בוגד", לא חי פה בשנתיים וחצי האחרונות? האם אינו רואה את הקריאות כלפי נבחרי ציבור או אנשי פורום קהלת?

החרה החזיק אחריו השופט עמית, ואמר: "אלה אירועים שקורים כבר כמה חודשים, שאיכשהו הצלחנו להכיל. היום זה אכן היה חריג מאוד, וזה חמור מאוד". שרגא המשיך בזעזוע: "מטילים עלינו אימה, אנחנו לא יכולים לצאת לשירותים, קוראים לנו 'בוגדים'. בדיון הבא אנחנו נצטרך לבוא לפה עם כלי נשק".

והנה האמת: עו"ד שרגא והשופט עמית צודקים. ככה אי אפשר לנהל דיון ולקדם תהליכים הכרחיים, וחייבים להציב גבולות. אבל נחש מה, כבוד השופט - מה שאתה חווית בזעיר אנפין בהיכל שלך הוא המציאות שקיימת בישראל 2025 בכל פינה. אלא שעכשיו המציאות הזו מלחכת את שולי גלימתך.

היועמ"שית גלי בהרב־מיארה, שקבעה ש"אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי", התירה את הרסן למירור חייה של אומה שלמה, לעיתים רק בידי קומץ מפגינים. בחסימות כבישים, בהבערת מדורות בכבישים מהירים, בחסימת נמל התעופה הלאומי, בחסימת רחובות שלמים בבירה, בקבלה של סרבנות מאורגנת - ומה לא.

אנשי עמל שורפים שעות בכביש כי כמה עשרות מפגינים מחליטים לחסום את איילון, נשות מילואימניקים מאחרות להוציא את ילדיהן מהגן מכיוון שקומץ מפגינים חוסם את הבירה, חברי כנסת מאחרים להצבעות כי כמה אלפי מפגינים הכריזו "מצור" על בית המחוקקים ומשתוללים ללא מעצורים. מערכת אכיפת החוק פשוט לא קיימת, רוח המפקדת שורה עליה. אבל דרך הטבע היא שלאנרכיה אין גבול, והמצור שהוטל היום על הכנסת בידי צד אחד, עלול להיות מוטל למחרת על ביהמ"ש העליון בידי הצד השני.

שופטי בג"ץ טעמו מעט ממה שקורה בכנסת בשנה וחצי האחרונות. בצעד נכון, יו"ר הכנסת התיר למשפחות החטופים לשכון דרך קבע במשכן ולפתוח כל דיון וועדה. חלק מהמשפחות - שחלקן כבר לא משפחות חטופים מכיוון שיקיריהן הושבו - מנצלות את המעמד למהומה. הכנסת מכילה את זה, ולרוב חברי הכנסת מכבדים ומתאפקים. כשאחת לכמה זמן חבר כנסת מאבד את סבלנותו - זה הופך לסערה ציבורית.

והנה, מתברר שהשופטים לא מסוגלים להתמודד לשעה אחת עם מה שחברי הכנסת מתמודדים איתו יום־יום בשנה וחצי האחרונות. למה כשזה בכנסת זה לגיטימי, וכשזה בבג"ץ זה איום על סמלי שלטון ו"חילול קודש הקודשים"? מה היו התגובות אם הורה שכול היה מוצא בברוטאליות כזו מהוועדה של שמחה רוטמן? כמה מהר זה היה הופך ל"תיעוד מזעזע" ולצקצוק באולפנים? והאם שרגא, שמבכה ובצדק את התוקפנות כלפיו כ"בוגד", לא חי פה בשנתיים וחצי האחרונות? האם אינו רואה את הקריאות כלפי נבחרי ציבור או אנשי פורום קהלת?

ועל כן, השופט עמית, במהומה האחרונה אתה יכול להפנות אצבע מאשימה רק כלפיכם, הדרג המשפטי הבכיר במדינה, שכבר שנתיים וחצי מתיר פה אנרכיה מוחלטת. הפקרתם אותנו, ועכשיו ההפקרות דופקת אצלכם בדלת.