עם הספר לא מפחד מדרך ארוכה

ענן של רוחב דעת נח על האולם ועל משתתפיו.

זו היתה התכנסות שבמהותה היא עצובה, כי היא באה להעלות את זכרו של איש צעיר שנפל על משמרתו, אבל בפועל היא היתה מלאת כוח ומלאת חיים ונצח והמשכיות:

קהילת פדואל חנכה את הספרייה החדשה שלה, שהוקמה ברוב עמל לזכרו של בן היישוב איתן פיש ז"ל, שנפל בעזה בדצמבר 23'.

היו שם הוריו ובני משפחתו ונציגי משפחות אחרות שהשתתפו אף הן בהקמה, וראש המועצה ונציגים שונים ורבים מבני היישוב.

גם אני הייתי, אמנם בתפקיד, אבל בזמן הארוך שהמתנתי לתורי ליטול את המיקרופון ולעניין את הקהל בהגיגיי, הלכתי ונכבשתי בקסם הפדואלי ובעוד קסם: בקסם המוסד הזה, שכבר כמעט ועבר מן העולם והנה, איזה כיף לגלות שהוא חי ובועט ומתחזק, הספריות הציבוריות.

לי אישית יש היכרות ותיקה עם הספריות. פחות כצרכן, יותר כמבקר ומופיע. צריך לומר שספרייה ציבורית, בכל מקום שהיא נמצאת בו, היא אי איתן(!) ויציב של רוחב דעת, של טעם טוב ושל תרבות גבוהה.

זה מכבר ספריות אינן רק מקום שבו משאילים ספרים. מגוון הפעילויות התרבותיות סביב ספריות ציבוריות הוא עצום, ובמסגרות האלה גם אני מוצא את עצמי בהן.

הן תמיד משדרות את ההדר הזה, שאני מזהה מקילומטר, ותמיד, גם כשהן במפלס הרחוב ובקומה אחת, יש בהן את התחושה של פסיעה קלה כלפי מעלה, לאיזה אזור ענוג וגבוה יותר מן המציאות הדלוחה.

וגם עוד שני דברים יש בהן, באופן קבוע: מנהלת ספרייה שמשרה מרוחה על המוסד הזה והיא ממש חלק ממנו, וכולם מעריצים אותה ונופלים לרגליה בצדק, וערגליות. תמיד ערגליות.

עמדתי שם ושוחחתי עם רוית זיצר, שמנהלת את הספריות בשומרון, וקיבלתי נתונים על אלפי שעות קריאה ועל פעילות קהילתית שהופכת את המוסדות האלה למוקדי קהילה גבוהים בכל יישוב כמעט.

שמעתי על תקציב הספריות שנשחק וכמעט הוכה, ובסוף ניצל ממש לפני חודשים אחדים, וחשבתי שיפה עשתה משפחתו של איתן פיש ז"ל שבחרה בדרך הזו להנציח את זכרו. דמותו מלווה אותי מאז נפל, והנה התגלגלו הדברים שנטלתי חלק במעגל להנצחתו. הוא היה מנהיג וגיבור, וגם אמן וצייר מחונן, וההנצחה שלו באמצעות ענף התרבות הנאצל הזה, יש בה משהו מרגש מאוד.

ספרייה היא משהו מפעם.

אפשר היה לצפות שבעידן החדש יועם זוהרו של המוסד הזה והוא יוחלף במסכייה (מלשון מסך) או יהיה נחלתם של קשישים וקוראים מושבעים.

והנה, לא רק שהוא לא נעלם, הוא הולך ומתפתח, הולך ומשתכלל, מתאים את עצמו לסביבה וממשיך להיות אוהל מועד של מבקשי תרבות.

זוהי כשלעצמה עובדה שיש בה ממד של נצח. עכשיו כשאחת כזו מוקמת במקום שוחר ספרות, ועוד קרויה על שמו של גיבור ואמן, היא הרבה יותר מ"סתם" ספרייה.

היא באמת מקום קדוש.