"שומרי הסף": בימים ההם בזמן הזה

המושג "שומרי הסף" הגיע אלינו ממגילת אסתר, שאותה נקרא מחר בבתי הכנסת. "שומרי הסף" מהמגילה מתכננים להתנקש במלך ובמלכותו, ומרדכי מונע זאת מהם. להבדיל - לאו דווקא אלף אלפי הבדלות - "שומרי הסף" של ימינו לא מתכוונים להתנקש בממלכה, אבל הם בהחלט פועלים כדי לבלום ולשבש את מדיניותם של נבחרי הציבור בממלכה הדמוקרטית. בהתייחס לייעוץ המשפטי לממשלה, "שומרי הסף" הם לא רק המצאה חדשה ומאוחרת יחסית, אלא גם כזו שמבוססת על מניפולציות ועל שקרים.

"שומרי הסף" של ימינו לא מתכוונים להתנקש בממלכה, אבל הם בהחלט פועלים כדי לבלום ולשבש את מדיניותם של נבחרי הציבור בממלכה הדמוקרטית.

השבוע הדהדו את השקר הזהנשיאי האוניברסיטאות,כשקבעו במכתב פומבי כך: "במשטר הדמוקרטי הנוהג בישראל, היועצת המשפטית היא שומרת הסף החשובה ביותר... יחד עם בתי המשפט, היא מהווה את החיץ בין שלטון דמוקרטי, שבו איזונים ובלמים על הממשלה הם הכרחיים, לבין שלטון דיקטטורי עריץ". כך השתלשל השקר של "שומרי הסף" (כל הציטוטים להלן מובאים בניתוח המקיף של גיל ברינגר "המחטף השקט: מיועצים משפטיים ל'שומרי סף'", השילוח, עמ' 11, ספטמבר 2018).

סיפורנו מתחיל בוועדת אגרנט מ־1962, שקבעה כך: "אם אין כל הוראה מפורשת בחוק... הרי מחייב הסדר הטוב במדינה כי בדרך כלל תתייחס הממשלה לחוות הדעת המשפטית של... היועץ המשפטי לממשלה... כאל חוות דעת המשקפת את החוק הקיים. עם זאת, רשאית הממשלה, תוך צאתה מן ההנחה האמורה, להחליט כיצד עליה לפעול במקרה המסוים, לפי שיקול דעתה שלה". היועמ"ש דאז גדעון האוזנר ממש נעלב כשניסו לייחס לו גישה של "שומר סף" במשמעות המעוותת בימינו: "אני רואה בדאגה רבה אם שר המשפטים אומר שאני מעמיד עצמי מעל לממשלה ומעל לשר, ורואה את עצמי כאיזה אורקל. הדברים מכוונים להעמיד אותי באור קריקטורלי". והנה, מה שנחשב אז קריקטורה מעליבה הפך לאבן יסוד של הדמוקרטיה כביכול במערכת המשפטית של ימינו.

ב־1993, בפרשת פנחסי, אהרן ברק הרחיב את תפקיד היועמ"ש לאותה קריקטורה מפעם, תוך שהוא מסלף לחלוטין את מסקנות הוועדה. בוויכוח בין היועמ"ש לראש הממשלה, "הם ביקשו לשכנע זה את זה, אך הדבר לא עלה בידם. במצב דברים זה, על היועץ המשפטי לממשלה לייצג לפנינו את ראש הממשלה על פי תפיסתו המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה... היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת... מסורת זו גובשה בדוח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, 1962. מאז היא הפכה לחלק מהמשפט הנוהג בישראל". כלומר, הממשלה כבר לא רשאית להחליט "לפי שיקול דעתה", כמסקנת הוועדה, אלא לפי שיקול דעת היועמ"ש.

על מצע שקרי זה החלה להתבסס התפיסה האנטי־דמוקרטית שנבחרי הציבור הם בעלי פוטנציאל רע, שרק אינטרסים צרים מניעים אותם, ושאף שנבחרו בבחירות דמוקרטיות הם נוטים לפעול נגד "האינטרס הציבורי". הממשלה ושריה שנבחרו ליישם מדיניות - מהות הדמוקרטיה - נדחקו ממעמדם כלקוחות של היועמ"ש. את מקומם תפס לקוח מופשט, מעורפל, בלתי מוגדר ועמום, ששמו הוא "האינטרס הציבורי".

דינה זילבר,בכירה בפרקליטות לשעבר, כתבה: אנחנו "משרתי ציבור, ולא קונסיליירי של השלטון... שליחות ציבורית ועשייה מתוך תפיסת נאמנות של הציבור בכללו, ולא שיקוף אינטרס נקודתי גרידא של שר... ". אסנת מנדל, בכירה אחרת בפרקליטות, הרחיבה עוד יותר: "נוכח מהותם של האינטרסים הציבוריים, תוטל על הפרקליט לא רק מלאכת איתורם של האינטרסים הציבוריים, אלא גם מלאכת הגדרתם". לתבשיל נוספו תבלינים עמומים ומעורפלים של "סבירות", "מידתיות", "עקרונות בלתי כתובים" ו"יסודות השיטה", וכך הוחלפה הדמוקרטיה ביוריסטוקרטיה - שלטון המשפטנים.

פיטורי היועמ"שית, ואז ביטול השקר של היועמ"שים כ"שומרי סף", הם שאמורים להפוך לצעד חשוב בדמוקרטיה. המהותית, ולא רק הפורמלית.