שב"כ במשבר

רבים מביניםשראש השב"כ חייב ללכת, ולא להסתפק בקבלה מילולית של אחריות. הוא כשל לא רק באי־התרעה על האסון החמור בתולדות המדינה, אלא גם נמנע מלפעול נגד החתרנות בשירות המילואים של צה"ל, שזירזה את האויב לתקוף ב־7 באוקטובר ותרמה לחולשתנו ביום המתקפה.

חוק שירות הביטחון הכללי הגדיר לשב"כ ב־2002 רשימה של יעדים שהיו יעדיו כבר בראשית המדינה: הגנה "מפני איומי טרור, חבלה, חתרנות, ריגול וחשיפת סודות מדינה", לשם "... שמירת ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו". ב"סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו" שהשב"כ הופקד על שמירתם, נכללת ללא ספק השליטה של המוסדות הדמוקרטיים הנבחרים בכוחות החמושים, לרבות צה"ל, השב"כ, המוסד והמשטרה. זה בוודאי תפקידו הדמוקרטי החשוב ביותר.לעומת זאת, חוקית אין ואסור שתהיה לו כל נגיעה בוויכוחים המבניים החוזרים בין המוסדות הדמוקרטיים הנבחרים, ובראשם הכנסת, לבין זרוע השלטון הממונה על חריצת דין, ובראשה ביהמ"ש העליון.

אנחנו לא רוצים משטרה חשאית שהיא כלי בידי הממשלה לרדוף את האופוזיציה, אבל אנחנו גם לא רוצים להפקיר את המדינה לחתרנות של האופוזיציה תחת ביטחון המדינה או תחת משטרה הדמוקרטי

עילת הסבירות או הדרך למנות שופטים, למשל, אינן מעניינו, ואסור לו להתערב בהן. הן עניין לציבור בלבד (בקלפי ובשיח הפוליטי, לרבות הפגנות) או לרשויות עצמן.

בשנת 2023 השב"כ מעד לא רק בכך שנכשל כישלון מבצעי חמור להגן מאיומי טרור. לפני 7 באוקטובר הוא הכשיל את המדינה בהימנעותו מהגנה עליה מפני מיזם של חתרנות, שהובילו קצינים לשעבר נגד שירות המילואים. אמנם זו היתה אחריות מפקדי הצבא למנוע את החתרנות - אבל גם של ראש השירות (ושל הפרקליטה הצבאית הראשית).החוק שהשב"כ פועל מכוחו הגדיר לו חובה לסכל חתרנות כזאת, שסיכנה באופן חמור גם את ביטחון המדינה וגם את משטרה הדמוקרטי.

המחדל הזה במניעת חתרנות, לא פחות מהכישלון המודיעיני, הוא באחריות אישית ישירה של ראש השירות רונן בר ובאחריות המיניסטריאלית של הממשלה, המפקדת של השב"כ, ושל ראש הממשלה המייצג אותה למול ראש השירות.

נכון, מילוי המשימה של מניעת חתרנות פנימית עלול להיות מדרון חלקלק. נדרש שיווי משקל לא קל: אנחנו לא רוצים משטרה חשאית שהיא כלי בידי הממשלה לרדוף את האופוזיציה, אבל אנחנו גם לא רוצים להפקיר את המדינה לחתרנות של האופוזיציה תחת ביטחון המדינה או תחת משטרה הדמוקרטי. נדרש איזון, אך אין ספק שראש השב"כ כשל והזניח את ההגנה על הדמוקרטיה.

מבחינה היסטורית, כבר בראשיתו ניכר שהשב"כ מתקשה לאזן. הוא פעל בצדק נגד חתרנות מימין ומשמאל: למשל, נגד "מחתרת מלכות ישראל" ("מחתרת צריפין") מימין ונגד חתרנות פרו־סובייטית של המפלגה הקומוניסטית ושל חוגים במפ"ם משמאל, וזה נמשך בעשורים הבאים. כך, למשל, בסיכול קבוצת הריגול והטרור של אודי אדיב משמאל ב־1973-1972 ובסיכול "המחתרת היהודית" מימין בשנות ה־80. אבל הארכיונים חושפים כי השב"כ נכשל בשנות ה־50 גם בהאזנות פוליטיות לאישים במפלגות כמו מפא"י והציונים הכלליים, שלא היו חשודות כלל בחתרנות פנימית. היה נדמה שהשב"כ נרפא ממחלות ילדות אלו, וכישלונותיו בעשורים הבאים נגעו לעניינים אחרים, כמו הניסיון להפליל את אלוף יצחק מרדכי ברצח של שבויים שביצעו אנשי שב"כ, והכישלון למנוע את רצח רבין והפעלת סוכן פרובוקטור לפני כן.

אבל עינינו הרואות שגם כיום ראש השב"כ אינו מבין מה נדרש ממנו להגנת הדמוקרטיה, ואף מנסה "לבטח עצמו" מפיטורים בידי נתניהו באמצעות חקירות סרק. את אחריות הממשלה והעומד בראשה למחדלי השב"כ יעריך הציבור - לפי שיפוטו החופשי, בבחירות הבאות, כשמהלך המלחמה יאפשר להקדימן. המלחמה אכן כלל לא נגמרה והבחירות מתעכבות. אבל המלחמה הגיעה לשלב המחייב לשלח את בר מהשירות, בהתפטרות או בפיטורים.