המחיר הכבד של העסקה: אנחנו עוצמים עיניים מול נהרות הרוצחים שמשוחררים לחופשי

בשבת הקרובה תהיה פעימת השחרור הגדולה ביותר עד כה. ישוחררו 800 מחבלים שכלואים בישראל בתמורה לחטופינו, החיים והמתים. ישוחררו 445 עזתים שנעצרו אחרי 7 באוקטובר, 51 אסירי עולם, 59 אסירים השפוטים למאסר ממושך, 47 אסירים ששוחררו בעסקת שליט ונעצרו מחדש ו־200 נשים וקטינים (עד גיל 19) מעזה, שנעצרו במלחמה. האחרונים ישוחררו בתמורה לחטופינו שנרצחו בשבי.

אף אחד לא מדבר על המחיר העצום של העסקה. מחוסר ברירה או מחוסר רצון אנחנו עוצמים עיניים מול נהרות הרוצחים והרוצחים־בפוטנציה שמשוחררים לחופשי. הממשלה מסתירה את המחיר, התקשורת מתעלמת מהמחיר, וגם אנחנו עוצמים עיניים כי דמעות השמחה (והיום, לצערי, גם דמעות העצב) מציפות אותנו.

זה מתחיל מממשלת ישראל, שלא חושפת לציבור את ההסכם ועושה כל שביכולתה לטשטש את המחיר העצום. מדי פעם, כשמגיח כתב חרוץ שלא שקוע עד צוואר בפוזיציה פוליטית, אנחנו מגלים עוד טפח מההסכם הנורא הזה. לדוגמה, העיתונאי אבישי גרינצייג פרסם השבוע כי לפי ההסכם, חמאס בוחר את זהות 500 מהמשוחררים. כשמסירים שכבת מייק־אפ מהמשפט "לא היו מעורבים באירועי 7 באוקטובר, ולטענתם לא השתתפו בלחימה", מגלים כי בין המשוחררים יש עזתית שהחזיקה חטופים, משגרי רקטות מהסבבים הקודמים, חופרי מנהרות ואנשי המנגנונים של חמאס.

זה נחשב לחלק הקל של העסקה. רוצים לדעת מי המחבלים הכבדים שמשוחררים? באילו פיגועי ענק השתתפו? זה כמעט לא קיים בתקשורת ובשיח. מישהו החליט שזה לא מעניין. אפשר לנסות להבין את הרשימות שמשרד המשפטים מחויב לפרסם, אבל זה חסר סיכוי. אין גוף תקשורת שמראה לציבור מי המחבלים שמשוחררים בהמוניהם לטורקיה, לעזה, ליהודה ושומרון, למזרח ירושלים ולישראל הקטנה. יושבים פאנלים של פרשנים על כל נושא, כתבות אינספור, מאות שעות שידור, אבל על המחיר ומשמעויותיו לא מדברים. אם תרצו לדעת מי המשוחררים, תצטרכו להיות ברשימת התפוצה של פעילים כמו אלישע ירד או אתר "הקול היהודי". הם היחידים שמדברים על המחיר.

השחרור ההמוני הוא לזרוק לפח שנים של עבודת שב"כ וצה"ל, שצדו אותם במבצעים הרואיים ובפינצטה. יש לשחרור הזה השלכות מרחיקות לכת כלפי העתיד בהיבט החיזוק המורלי לטרור, בבניית תשתית הטרור, וכמובן במחיר חיי אדם. ה"נדע להתמודד" האומלל של יורם כהן, ראש השב"כ מעסקת שליט, לא רק כשל במבחן המציאות - אלא התרסק עלינו בשמחת תורה. יכול להיות שזה שווה ושזו האפשרות היחידה לשחרר את אחינו ואחיותינו, אבל את ההחלטה הזו צריך לבצע ממקום מודע, ולא מעצימת עיניים.

אנחנו מרוקנים את בתי הכלא שלנו ממחבלים, ומרוקנים את מערכת הצדק שלנו מתוכן. איזו משמעות יש להליכים פליליים ולעונשים כבדים אחרי עסקה כזו? התפיסה שלנו את המלחמה בטרור תהיה חייבת לעבור שינוי מרחיק לכת לנוכח העסקה הזו. יותר עונשי מוות, פחות משפטיזציה, פחות מעצרים ויותר חיסולים בשטח.

אבל קודם, כדי שזה יקרה, אנחנו חייבים לדבר על המחיר.