אור קטן או אור איתן?
להיות חלק מעדה ומקבוצה ומחבורה זה לפעמים נחמד מאוד, ואפילו נחוץ ומקודש - אבל לא תמיד צריך לקחת את זה לריאות ועד הסוף
,עודכן
0השמעה
הנה ביאור נחמד לחנוכה שאני נושא עימי עוד מנעוריי, והוא לא מפסיק לשמח אותי.
העניין העיקרי הוא שנוא, והולך ונעשה אקטואלי יותר ויותר מרגע לרגע.
כשהיינו נערים בישיבה, הקשה הרב קושיה: הדלקת נרות חנוכה בנויה בהלכה בצורה מדורגת.
שותפות הגורל נוסקת לשמיים ומציתה בנו את אש הביחד והערבות ההדדית, וזה כל כך עצום ומרגש
עיקר המצווה הוא הדלקת נר/חנוכייה אחת למשפחה, לבית אב, ואילו המהדרין מדליקים נר לכל אחד ואחד.
וזה מעט מוזר, הקשה הרב. כי עניינה של המצווה הזו הוא פרסום הנס ברעש ובפומבי, והטקס הזה, שבו אחד מברך בשם כולם, הוא יותר המוני וציבורי.
למה זה פירטו את המצווה וקבעו שהידורה הוא שכל אחד ואחד מדליק?
והתשובה שהוא נתן היתה כל כך מתוקה ולמדנית, עד שאני זוכר לו אותה כבר כמעט 40 שנה ומודה לו עליה מדי חנוכה.
היה לו גם שם "חנוכתי" כזה, הרב אברהם שמני קראו לו, וזה מה שהוא אמר: חג החנוכה נחוג בעיקר לזכר נס פך השמן.
כשניצחו החשמונאים ונכנסו אל בית המקדש, הם לא מצאו שום פך שמן טהור שלא נטמא בידי הזדים כדי להדליק את המנורה כחלק מעבודת בית המקדש. הם מצאו רק פך קטן אחד, ששמנו הספיק ליום אחד. נעשה נס - והוא דלק שמונה ימים.
שאל הרב: לשם מה הם נזקקו לנס הזה? הן ההלכה קובעת שטומאה המונית מותרת. כלומר, לאדם טמא בודד או לטמאים בודדים אסור לעסוק במלאכות קודש, אבל כשכולם טמאים דיני הטהרה נדחים מפני המצב הזה. אז למה נס, הרי ניתן היה להדליק בשמנים הטמאים?
אלא, השיב הרב, שהם לא רצו להזדקק לכוחו של הציבור. הם לא רצו לקיים את המצווה רק משום שהם חלק מקולקטיב ולקולקטיב יש כוח מבטל איסור. הם רצו להדליק מכוחו של כל יחיד ויחיד.
ולכן גם אנחנו מהדרים ומדליקים כל יחיד ויחיד. כדי לומר שגם בחוויית הביחד הגדולה והלאומית אנחנו מעדיפים לא רק לחסות בצל כנפי הקולקטיב, אלא לזכור שאנחנו גם אינדיבידואלים יהודים.
תודו שזה יפה. זה יפה ומכאיב עוד יותר בחנוכה תשפ"ה, שהביא את חוויית הקולקטיביות לשיאים חדשים טובים וגם פחות.
שותפות הגורל נוסקת לשמיים ומציתה בנו את אש הביחד והערבות ההדדית, וזה כל כך עצום ומרגש. אין לך יום שאין אחוותו ורעותו מרובות משל חברו.
זה החלק הטוב והנעים, אבל גם ביחדים ספציפיים מתפקדים במלוא עוזם במסגרת הדיכוטומיה החברתית הלא נורמלית כלל ועיקר.
יותר מאי־פעם אנשים הם חלק ממשהו. הם חושבים עצמאית ומחליטים עצמאית, אבל ההתנהלות כולה היא של קולקטיבים המרכיבים קולקטיב גדול מהם.
להיות חלק מעדה ומקבוצה ומחבורה זה לפעמים נחמד מאוד ואפילו נחוץ ומקודש - אבל לא תמיד צריך לקחת את זה לריאות ועד הסוף.
יבואו נרות חנוכה המאירים והקדושים ויזכירו לנו שחוץ מנר איש וביתו, נר איש ומשפחתו, נר איש ושבטו, נר איש ומחנהו, נר איש ועמו - יש גם מקום לכל אחד ואחד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו