שוק בצלאל

לרגע נסדק משהו בהחלטתי הנחושה לא לעסוק באקטואליה ולא ליטול חלק פעיל בוויכוח הפוליטי: אבישי בן חיים הפר שתיקה בת שנה והתייצב לראיון בתוכניתו של רוני קובן. דקה לאחר שידורה הוא כבר הצטער על כך ברבים.

טוב עשה שהצטער. הרעיון בלסתום ולא ליטול חלק בוויכוח לא קשור למה שאומרים, ובאופן מפתיע גם לא לאיך שאומרים (אף על פי שלשפה ולברירת המילים בוודאי יש תפקיד). הוא קשור בעצם ההחלטה לסתום ולא לדבר. או כמו שניסח את זה היטב לפני כמה חודשים כותב חכם אחד בטור זה ממש - ההבנה הברורה שהעולם יסתדר היטב גם מבלי לשמוע את דעתו של אריאלי.

ככל שרבים יותר יקבלו על עצמם החלטה כזו - כן ייטב. ברור שהמדורה תבער גם כשמעטים ילבו אותה, אבל היא תהיה קטנה יותר. וזה לא נוגע רק לפולמוסנים מקצועיים שעוסקים בוויכוח לשמו, אלא זה חורג אל עבר יסודות השיח התקשורתי. משהו בו חייב להשתנות.

הבנתי את זה השבוע, אגב האזנה מיותרת לחלוטין לראיון עם שר האוצר סמוטריץ'. אין צריך לומר שהראיון, לפחות חלק הארי שאותו שמעתי, לא נגע לכלכלה, אלא כל־כולו עסק בנושאים שבקונפליקט - אך באמצעותו הבנתי משהו שאני יודע כבר זמן רב, אבל פתאום זה צעק אליי: התכלית של ראיון עם פוליטיקאי היא התגוששות.

השר לא אמר אפילו מילה אחת שאיננו יודעים. הוא הציג בבהירות את עמדותיו המפורסמות, אך היה צריך שוב ושוב להתמודד עם ניסיונותיו של בן־שיחו להוציא ממנו ניסוחים בוטים יותר. אלה לא היו שאלות מרושעות או מקוממות, המראיינים היו חכמים והגונים, אבל הם עסקו בעקשנות במשהו שבימים אחרים אולי אפשר היה לחשוב שהוא תקשורת במיטבה, ושבימים האלה נשמע לי כמו קרב אגרופים - הם ניסו להוציא מהמרואיין כותרת מעצבנת.

יודגש שוב: הכותרת שהם ניסו להוציא לא היתה חדשה או חושפנית. היא היתה - סמוטריץ'. עמדתו, דעותיו, תפיסותיו. זה אולי היה יכול להיות בעל ערך לו השר היה מביע את עמדתו בנחת, וללא התגוששות מצד המראיין, ואז תומכיו היו מתיישבים בדעתם ומתנגדיו היו שומעים את נימוקיו ומתעוררים למחשבה. אבל המראיין קיים את הדיבר הראשון בעשרת הדיברות העיתונאיים - ייצג בפני המרואיין את דעת מתנגדיו והתווכח איתו. ומה קיבלנו? עוד ויכוח ותו לא. ומכיוון שזה השר סמוטריץ', שמחזיק בדעות מובהקות שנמצאות בקצה הימני - לא סתם ויכוח, אלא התגוששות בעצימות גבוהה שכל מילה בה היא נפיצה.

השאלה היא כזו: נגיד שהכל נכון. נקבל את העובדה שזהו תפקידה של תקשורת, ושעליה לאתגר ללא הרף את הפוליטיקאים. אבל במצב כמו זה שאנו שרויים בו, כשהמדורה כבר בוערת והשאלה היא רק כמה כפיסים ייזרקו לתוכה וכמה גלונים יישפכו מעליה - האם זה מוגזם לבקש גם מהתקשורת, הגונה ככל שתהיה, למלא את חלקה ולהגדיר את עצמה מחדש, כך שהיא לא תהפוך באופן רשמי למחוללת הבעירה? ההיתה נופלת שערה משערות ראשו של מישהו אם הראיון הזה לא היה מתקיים, ובמקומו היה מושמע שיר?