מה פספסנו במלחמת לבנון

מלחמת לבנון השלישית הסתיימה, בהנחה שלא תתחדש עם כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן בסוף ינואר 2025. אז עתיד להסתיים השלב הראשון, שלב המבחן, בביצועו של הסכם ההסדרה בין לבנון לישראל.

שעה שבלבנון חוגג חיזבאללה את "ניצחונו" כפי שהסביר מנהיגו, נעים קאסם: "שרדנו את הניסיון לחסלנו ומשום כך אנו אלו שניצחנו", בישראל התחושה היא של חמיצות אף יותר מאשר בסיומה של מלחמת לבנון השנייה, שאליה נכנסנו ללא מודיעין איכותי על חיזבאללה, וגם בלי הגנה מפני הטילים ששיגר לעברנו, ובלא שהאמנו ביכולתם של כוחות היבשה להתמודד עימו. כל זה אילץ אז את ישראל להתקפל ולהסתפק בהחלטה 1701, "החלטה מחוררת" שברור היה שחיזבאללה לא ימלא אחריה.

הפעם נקודת הפתיחה היתה שונה, ובכל זאת אנו מסיימים את המערכה בתחושת החמצה. אפשר שלא היתה ברירה אחרת, אבל צריך לקוות שלאיש אצלנו אין אשליות שיש "לבנון אחרת" ושהממשלת או צבא לבנון ירצו או יוכלו "לאלף" את חיזבאללה, או שיוניפ"יל ודומיו שכשלו במשימתם לאורך שני העשורים האחרונים יעמדו בה הפעם.

מוטב שלא להתנבא באשר לעתיד, אלא לנסות להבין מדוע החמצנו את ההזדמנות שנפלה לידינו להכריע את חיזבאללה.

תחילתו של מבצע "חיצי הצפון" (בצה"ל אפילו לא קראו לו מלחמה) בספטמבר 2024, וגם סיומו - באו במפתיע, והיו תוצאה של הרבה התרחשויות לאורך הגבול, או בזירה הפוליטית והמדינית בישראל. בשל כך צה"ל נכנס למערכה עם מטרת מינימום - השבת תושבי הצפון לבתיהם, ומכאן שגם עם תוכנית מינימלית, נטולת סיכונים בצל החשש המשתק ששרר אז מפני חיזבאללה. עיקר המערכה היה חיכוך מוגבל עם חיזבאללה לאורך הגבול והנחתת מכת מנע על יכולותיו.

אלא שמרגע שהתברר שהחשש מחיזבאללה היה מופרז, ולאחר שהתבדו תחזיות האימים על יכולתו לשגר אלפי טילים מדי יום, לשתק את החיים בישראל ולגרום לאלפי הרוגים - היה צריך לשנות את מטרות המלחמה ומהלכה.

מדובר בראש ובראשונה בצורך לגבות מחיר כבד מהארגון ומהמדינה הלבנונית, המשתפת עימו פעולה ומעניקה לו חסות, באופן שישבור את עמוד השדרה שלו, ישלול ממנו יכולות וייצור הרתעה לשנים רבות קדימה.

אלא שישראל נמנעה מלתקוף את המדינה הלבנונית ומוסדותיה בגלל לחץ אמריקני, או כי יש אצלנו מי ששוגה באשליות שיש לבנון אחרת. צריך רק לזכור כי הקולות העולים מלבנון כאילו הלבנונים כולם נגד חיזבאללה אינם אלא מצג שווא, שהרי אלו לא פעלו ולא יעזו לפעול נגדו.

אין מדובר בפגיעה בתשתיות חיוניות בלבנון, דבר שהיה מעורר ביקורת בוושינגטון, אלא פגיעה בתשתיות ובסמלי מדינה וגם בצבא לבנון, המשת"פ של חיזבאללה, במעוזיו של הארגון בדרום ובבקעת הלבנון.

ישראל כמעט לא פגעה בזרוע הפוליטית והחברתית של הארגון, ובמוסדותיו ובמפעליו הכלכליים. מדוע רק ערב ההכרזה על הפסקת האש נזכרנו לבצע מתקפת "סיום" נגד 20 מטרות בלב הדאחייה, ולא תקפנו בעוצמה דומה ואף רבה יותר לאורך החודשים האחרונים?

ולבסוף, מרגע שהתברר כי מחבלי חיזבאללה אינם מציבים איום בפני לוחמי צה"ל, היה אפשר ואף צריך להעמיק את התמרון הקרקעי אל לב חיזבאללנד בדרום לבנון.

אפשר שהיו לדרג המדיני סיבות טובות להסכים להפסקת אש עם חיזבאללה ובכך להעניק לו חבל הצלה. אבל עדיין קשה להבין כיצד מלחמת הקיום שאליה יצאנו בעקבות 7 באוקטובר הפכה בזירה הלבנונית למבצע צבאי מוגבל ומקוצץ. לא נותר אלא לקוות שכשתפרוץ מלחמת לבנון הרביעית, שהספירה לאחור לקראתה החלה בשבוע שעבר, נתברך לא רק בלוחמים מופלאים ובמודיעין מעולה אלא גם בתהליך ראוי יותר של תכנון ושל קבלת החלטות.