בין 7 באוקטובר לשמחת תורה

גם השנה, לפנייום כיפורהתקיים בפיד הדתי שלי ויכוח סמוי על אופיו של ה"וידוי" שעומד בלב התפילות, ושעליו חוזרים המתפללים כעשר פעמים במהלך היום הקדוש. הופיעו הצעות לתוספת, ואפילו החלפת הווידוי המסורתי "אשמנו, בגדנו, גזלנו..." בווידוי חיובי: "אהבנו, בטחנו, גידלנו..."

לצד ההתחפרות המחלישה באשמה, במקום הצבעה על החולשה ועל הכישלון, הוגים ורבנים הציעו לאזן את יום כיפור בהפניית זרקור אל הכוחות. אין מחלוקת על כך שמטרת היום היאחשבון נפשותשובה, אך השאלה היא מהי הדרך לתיקון. האם ברוח הרמב"ם, ששם את המוקד על ההכרה בחטא אפילו כשמדובר בהרגלים ובחטאים שכבר חדלנו מהם, כדי לחזק את ההתרחקות - או ברוח רבי נחמן מברסלב, לחלופין, שקורא לנו לחפש באחרים ובעצמנו "נקודה טובה ועוד נקודה טובה" ולהגדילן?

ראיית הטוב והדגשת הכוחות במקום אשמה מתאימות להלך הרוח ההומניסטי־ליברלי, שמאמין באדם ותומך ברתימה, בהצמחה ובשכנוע. גם הפסיכולוגיה הולכת לכיוון הזה בשנים האחרונות. עם זאת, המסורת היהודית מדגישה את חשיבות האשמה. אשמה היא כלי רב־עוצמה ליצירת חברה ואנשים מוסריים. היא בנויה על אמפתיה ועל הזדהות עם סבל ועם שאיפה לצדק, והיא דוחפת בנו, שלא לומר מצליפה בנו, לעמוד בסטנדרט מוסרי. יש משהו פגום ומפחיד באנשים שלא חשים אשמה.

מנגד, יש באשמה משהו מועך, שואב אנרגיה, משקולת על הרגל ועל החזה שמייאשת ומקשה את השינוי. זו אמנם חלוקה גסה מאוד, אבל נדמה לי שאנשים עם נטייה ליברלית נוטים בוויכוח הזה לצד המדגיש חיוביות, ואילו אנשים עם נטייה שמרנית ודתית־הלכתית נוטים לכיוון מדגיש האשמה. הדבר המוזר והמעניין הוא שכשמדובר בהקשר החברתי והפוליטי - הנטיות האלו מתהפכות.

אנחנומנויים לשני עיתוניםבסופי השבוע, ששניהם מאוד מזוהים פוליטית - האחד עם הצד הימני והשני עם השמאלי. חוויית הקריאה בהם היא דו־קוטבית - מה שהאחד מגדיר התקדמות השני מגדיר נסיגה, מה שאצל האחד מהווה הזדמנות אצל השני מהווה סכנה.

מטבע הדברים, עיתוני ראש השנה עסקו בסיכומים ובחשבון נפש. בעיתון הימני הדגש היה על "אורות מאופל"- סיפורי הגבורה, ההתנדבות, העוצמה והסולידריות, במטרה מוצהרת "לרומם את רוח העם". בעיתון השמאלני, הדגש החד־משמעי היה ביקורת נוקבת על מחדלי העבר וניתוח הסכנות העתידיות, במטרה מוצהרת למנוע קטסטרופה גרועה אף יותר מזו שאנחנו בתוכה.

שתי הנטיות ושני העיתונים לא חיים בשלום זה עם זה. המרוממים מאשימים את המבקרים בזריעת בהלה, החלשה ורוח נכאים, ואילו המבקרים מאשימים את המרוממים באלחוש, בעצימת עיניים ובבריחה מאחריות. אלו ואלו חושבים שהצד השני מונע אפשרות לתיקון, וממילא מסכן את כלל הציבור.

אנחנו מנויים לשני עיתונים בסופי השבוע, ששניהם מאוד מזוהים פוליטית - האחד עם הצד הימני והשני עם השמאלי. חוויית הקריאה בהם היא דו־קוטבית

היפוך הנטיות הזה מעורר מחשבה ותהייה: מדוע מי שחושבים וגם מחנכים לכך שאנחנו תמיד עומדים מול אלוהים באשמה, סולדים מהאשמה כשהיא משחקת תפקיד חברתי־פוליטי? ולהפך, מדוע מי שמתרחקים מעולם החטאים ומטפחים עולם של פסיכולוגיה המשחררת אותנו מאשמה - נוקטים דרך של האשמות וביקורת במרחב הציבורי?

אין לי תשובה לפער בין הפוליטי לדתי, אך עצם ההנכחה שלו יכולה לתרום למיתון הדיכוטומיה המזיקה. הרי מי שמתוודים חמש פעמים ביום כיפור, וגם בהושענא רבה (היום האחרון של חול המועד סוכות), ודאי מבינים ויודעים שהכרה בחטא וקבלת אחריות הן שלב הכרחי בדרך לתיקון. ומי שמציעים להוסיף גם חיזוקים חיוביים בתפילה, בחינוך או בטיפולים פסיכולוגיים מקבלי־עצמי - לא יכול להיות שהם לא מבינים מהו המחיר של ביקורת תמידית ושל הטלת אשמה. ובעיקר, אלו ואלו יכולים להכיר בחשיבות ובצורך שבצד השני. ובאווירה החברתית שלנו הנוטה לרעילות, זו כבר תהיה התקדמות גדולה.