מעט מדי, אך לא מאוחר מדי

ישראל נלחמת כבר יותר משנה בשתי חזיתות ישרות, כואבות ומדממות: עזה ולבנון.

ישראל נלחמת עם יד אחת קשורה מאחורי הגב, כי אויביה מתחבאים מאחורי אזרחים וחטופים. אנו נדרשים לשמור על צלם אנוש ועל חוקי מלחמה, בעוד אויבינו רואים בהפרתם הישג. במקביל, העורף הישראלי סופג טילים וכטב"מים מאיראן, מעיראק ומתימן. יש לנו חזית דיפלומטית מול מנהיגים עולמיים מוגי־לב,או"ם שנראה כי תכליתו היא סיוע לטרורדרך אונר"א ויוניפי"ל, וחזית הסברה מול אזרחי העולם המקבלים תמונה מעוותת מ"עיתונאים" ומ"פעילים" פרוגרסיביים, שלא יכולים להבדיל בין מחבל אנס לבין הקורבן שלו.

הטבות מס עצומות בפנסיה ובחיסכון שהולכות לחוסכים עשירים על חשבון העניים, הטבות למפעלים לא יעילים, הטבות בקרקע, הטבות לרכבים פרטיים...

את כל זה אנחנו מנסים לעשות תוך שמירה קנאית על אחת המסורות היהודיות העתיקות ביותר: ויכוחים פנימיים. מחורבן בית שני, דרך מרד גטו ורשה ועד היום, כשחרב האויב על צווארם, הימנים והשמאלנים לא הצליחו להתאחד. הציטוט המיוחס לטומי לפיד ז"ל, שלפיו "ישראלים יקריבו את חייהם למען המדינה, אבל לא פחות מזה" - מדויק היום מאי־פעם.

ימנים ושמאלנים יעלו ביחד על הסעה לשטחי כינוס בכניסה לעזה וללבנון, ובדרך יטקבקו, יעקצו זה את זה בטוויטר ויאשימו את ביבי או את אחים לנשק, יילחמו כמו אריות - ויחזרו לטוויטר, לטוקבקים ולקפלן כבר בהסעה חזור.

אין לי ספק שננצח במלחמה הזו, למרות היד הקשורה מאחורי הגב. אבל אני שואל איזו מדינה תהיה לנו אחרי המלחמה, והמשקפת שאני מסתכל בה היא המשקפת הכלכלית. היכולת שלנו להילחם במלחמה הבאה, כמות החימושים שיש לנו, היכולת שלנו לשלם משכורות ופיצויים, והיכולת שלנו להחזיק אוכלוסייה עשירה ואופטימית שרוצה להילחם עבור אורח חייה ועתידה - כולן תלויות בעוצמה הכלכלית שלנו.

פעמיים בעבר עמדה ישראל מול משבר כלכלי חריף: ב־1985, אחרי אינפלציה משתוללת שנבעה מהוצאות ללא כיסוי ומתרבות גירעונית שנגררה עוד מקום המדינה, וב־2003, כשמשבר הדוט קום, ההאטה בכלכלה העולמית, הגירעונות הפנסיוניים והאינתיפאדה השנייה איימו לגרור את ישראל לתהום.

בשני המקרים קואליציה רחבה ואווירת אין־ברירה הצילו אותנו מעצמנו. בהילות החליפה יהירות, וצעדים "כואבים" התבררו כחיוניים. כעת אנו נמצאים במצב דומה. אמנם האבטלה נמוכה, והתוצר הגבוה מאפשר לנו ללגום מקיאטו כפול בין אזעקות, אך האיום על הכלכלה הוא ממשי.

ישראל מנצחת כי היא מדינת עולם ראשון שנלחמת באויב עני. אנחנו מסוגלים לבזבז על תחמושת תוצר של מדינה קטנה מדי יום כי אנחנו (כמדינה) שוחים בכסף. אבל זה לא יימשך זמן רב. התקציב וחוק ההסדרים שיובאו בקרוב לא רואים את גודל הקרחון שאנחנו שוחים אליו. אנחנו עושים מעט מדי, אבל למזלנו עוד לא מאוחר מדי. מתחת לרגלינו יש באר נפט ענקית שיכולה לספק לנו 80 מיליארד שקלים בשנה, כ־15% מהתקציב: לבאר הזו קוראיםהטבות המסשל ישראל.

אם היינו בונים את המדינה מאפס, לא היינו מדמיינים אפילו להכניס את ההטבות האלה פנימה. אך מכיוון שהן שם - יש לובי שמגן עליהן. הטבות מס עצומות בפנסיה ובחיסכון שהולכות לחוסכים עשירים על חשבון העניים, הטבות למפעלים לא יעילים, הטבות בקרקע, הטבות לרכבים פרטיים...

לסגור חמישה משרדי ממשלה מיותרים ורפורמות בגביית מיסים זה חשוב - אבל זה צ'יפס. ביטול של הטבות המס גם יכסה את הגירעון, וגם יאפשר הגדלה של פיצויים והשלמות של מלאי לחימה.

אם נצרף את זה לרפורמות בגיוס החובה, בחינוך ובקצבאות, נטפל בהסכמי שכר ופנסיה שערורייתיים, ונאמץ תפיסה שאנחנו רוצים להיות אזרחים עשירים כתנאי להיותנו חברה עשירה וחזקה - בעוד חמש שנים לא נהיה רק חברה שקמה ממלחמה קשה, אלא גם המדינה העשירה בעולם.