"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

יחד ננצח

דני לוי עשה צעד חשוב תודעתית • בעל תפקיד ציבורי בכיר מגיע לדבר עם אנשים בלי שתהיה שם תקשורת ולפני שהוציא הצהרה רשמית • דמיינו שופט באותו מצב

,עודכן
0השמעה
מפכ"ל המשטרה, דני לוי. אף אחד לא אמור להישאר אדיש, צילום: יונתן זינדל/פלאש90

ביום שלישי בצהריים התקשרדני לוי, מפכ"ל המשטרה, למשרדי האגודה למען הלהט"ב והודיע שהוא מגיע עם הפמליה שלו.

יום אחד בלבד אחרי הפרסומים על האמירות שלא היו צריכות להיאמר בשום מצב (לוי טוען שאינו זוכר שאמר אותן), הוא ישב לשיחה שהוגדרה עניינית עם מנכ"לית האגודה והצהיר על המחויבות שלו לקהילת הלהט"ב. לטובת הקהילה, הנושא נדון באופן בלתי אמצעי, רחוק מעין התקשורת ומגורמים פוליטיים. הלוואי שכל מחלוקת בחברה בישראל היתה מתנהלת כך.

הדברים שפורסמו בנוגע לדני לוי חמורים. זאת לא גחמה של ארגוני להט"ב או של הקהילה הגאה. המשטרה היא גוף עם היסטוריה מאוד לא טובה בכל הנוגע לקהילה, שכוללת אלימות משטרתית, הומו/טרנספוביה ועוד. בעשור האחרון ארגוני להט"ב עושים מאמצים רבים כדי להעלות את המודעות במשטרה לנושא, ועבודה נעשתה גם במשטרה עצמה.

אך זה עדיין לא מספיק ויש תקריות אלימות לא מעטות כלפי להט"ב וגילויים רבים של הומו/טרנספוביה. הסיבה שיש חשיבות כל כך גדולה לשיתוף הפעולה של ארגונים עם המשטרה היא החיכוך היומיומי בין השוטרים לאוכלוסיות המוחלשות ביותר בקהילה. זה כולל בני ובנות נוער, אנשים בזנות, או להט"ב ללא גב משפחתי. פרסומים כמו אלה של המפכ"ל הנכנס בוודאי פוגעים במאמצים האלה.

אבל במדינת ישראל מחלוקות מתנהלות בתקשורת, עם יועצים ודוברים וליטוש ואסטרטגיה. כל השערוריות, מגדולות עד קטנות, מתנהלות מעל הראש של כולנו ומנותבות לקידום האינטרסים המגזריים של האליטות (משמאל) ולשימור כוחן. לכן לרוב להט"בים ימנים אינם מובילים את השיח הציבורי ביחס לקהילה.

דוגמה טובה לדינמיקה של ניהול המחלוקות בישראל היא הרפורמה המשפטית. המאבקים נגדה התנהלו בתקשורת ודרך הפגנות מאורגנות, אבל הניסיונות המרובים להגיע לפשרה היו בלתי אמצעיים. היה להם פוטנציאל אמיתי, אלא שכדי שתהיה שליטה מלאה של האליטות במה שמתרחש במדינה הכל צריך לעבור דרך הפילטר של התקשורת, השדה המשפטי וארגוני החברה האזרחית. אחרת יכולות באמת להיות פשרות והסכמות בין קבוצות שונות בחברה, אפילו כאלה שיש ביניהן התנגשויות. עבור האנשים שחושבים שרק הם זכאים לקבוע את המדיניות בישראל, זה הכי גרוע שיכול להיות. נרצה או לא, הכל עובר דרך המסננת הפוליטית, גם סוגיות רגישות כמו יחסי משטרה ולהט"ב.

סדר היום שמקדמים אנשי ציבור ובעלי תפקידים בכירים לשעבר, של "צד חשוך וצד נאור", לא רק מייצר דיכוטומיה שאינה קיימת, אלא מבדיל את הקהילה ומעמיד אותה מול החברה בישראל - וספציפית מול המשטרה. יתרה מכך, משברים מסוג זה משמשים את מעצבי השיח כדי להעצים אותה דיכוטומיה ולכלול בצד החשוך שלה עוד ועוד ציבורים, כמו הציבור הליכודי, למשל. הקהילה הגאה היא חלק בלתי נפרד מהחברה בישראל, רוב מכריע של הציבור לא מערער על זה, ואת המשברים עם המשטרה צריך לשאוף לפתור.

במובן הרחב, פתרון של משברים, במיוחד במדינה קטנה כמו ישראל, צריך להיעשות דרך שיחה. משהו פשוט שכבר הפסקנו לעשות. להשמיע טיעון, לשמוע תגובה, עוד טיעון, עוד תגובה, להבין את הצד השני, ואולי גם להסכים על חלק מהדברים. להגיע לפשרות. מתי זה נעשה כל כך רחוק מאיתנו כחברה? איך פשרה הפכה בלתי אפשרית? מתי כולם הפכו לדמונים והצד השני הפך מפלצתי כל כך? זה תמיד היה ככה?

סדר היום שמקדמים אנשי ציבור ובעלי תפקידים בכירים לשעבר, של "צד חשוך וצד נאור", לא רק מייצר דיכוטומיה שאינה קיימת, אלא מבדיל את הקהילה ומעמיד אותה מול החברה בישראל - וספציפית מול המשטרה

דני לוי עשה כאן צעד חשוב מבחינה תודעתית. עצם זה שבעל תפקיד ציבורי בכיר יכול פשוט להגיע לדבר עם אנשים בלי שתהיה שם תקשורת ועוד לפני שהוא מוציא הצהרה רשמית, היה נראה כמו דבר לא הגיוני. עכשיו ברור שזה אפשרי, ויותר מזה - נחוץ.

דמיינו לעצמכם מצב שבו נציגים מורמים מעם כמו השופטים היו טורחים לנהל שיחה בלתי אמצעית עם משפחות שכולות, למשל. זה יכול היה להיות גיים צ'יינג'ר. ואולי זה בדיוק החשש.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר