לא רק הברחות: למה פילדלפי?

הוויכוח הגדול לגבי חשיבותהשליטה הישראלית בציר פילדלפיובמעבר מרצועת עזה למצרים מתמקד רובו בפרספקטיבה הצבאית הישירה: עד כמה ניתן למנוע הברחות של אמל"ח לתוך עזה, או מעבר או העברה של חטופים או של מחבלים החוצה, גם ללא שליטה ישראלית בציר.

אך דיון זה חסר היבט לא פחות חשוב של שליטה בציר, והוא מניעת "גבול בינלאומי" שיש לרצועת עזה ולשולט בה עם מצרים, גם מההיבט המדיני והאסטרטגי שאינו צבאי.

ברמה המדינית יכול השולט ברצועה להשתמש במעבר הבינלאומי, באופן גלוי או חשאי, כדי להזמין ולארח משלחות ובכירים מהעולם ולהגדיל את הלגיטימציה לשלטונו ברצועה. האם מישהו, אנחנו או המצרים, יוכל למנוע ביקור של בכיר רוסי או סיני ברצועה? או של נציג בכיר של האו"ם? או, להבדיל, ביקור של בכירים ממדינות אוהדות חמאס? לא מנענו חלק מאלו בעבר, לא ייקל עלינו למנוע כאלו בעתיד, והמניעה האפשרית על ידי המצרים תלויה ברצונם ובאינטרסים שלהם ובשלטון במצרים. ביקורים כאלה יפיחו חיים בארגון ובלגיטימציה שלו בקרב הקהל הפלשתיני והגלובלי.

לא רק בכירים, גם משלחות. גם קהלים של תומכים מהעולם, שייכנסו לרצועה יחד או בטפטוף ויפעלו בה כשירצו בכך. הפגנות, שביתות, הצהרות. הפיכת חלק מהמנהרות ומהחורבן ברצועה למוזיאונים או למקומות עלייה לרגל של תומכים, תהלוכות אל הגבול עם ישראל, אלימות נגד צה"ל וישראל, השמדה של אמצעי בקרה בגבול איתנו או בציר פילדלפי (לאו דווקא בידי חמאס ישירות, אלא בידי "תומכים" מהעולם), וגם קעקוע הנחישות הישראלית, שתדעך עם הזמן, לשמור על פרימטר בגבול עם הרצועה. חמאס יוכל גם לארגן מתחמים, בדומה למתחמי אונר"א, של מדינות ושל ארגונים שתומכים בו, שיגבירו את היציבה הבינלאומית שלו ויצמצמו את מרחב הפעולה הישראלי. הנוכחות הרוסית וזו האיראנית בסוריה הן דוגמאות למהלכים שאפשרו למשטר אסד לשרוד ויצמצמו את חופש הפעולה הישראלי.

כל אלו יכולים לקרות כתלות באינטרסים ובאסטרטגיה של חמאס. חמאס ידע בעבר, ועם התמיכה שהוא מקבל בעולם הרחב מאז המלחמה יידע עוד יותר טוב בעתיד, לנתב את ההזדהות איתו לפעולות בתוך הרצועה נגד ישראל. פעולות שיישאו תווית דיפלומטית או הכרזתית, או כאלו שיהיו אלימות "עממיות" ואף יותר מכך.

הניסיון הישראלי מראה שאנו לא טובים, בלשון המעטה, בהתמודדות עם כל אלו כאשר מעורבים בהם אזרחים, ובמיוחד אזרחים של מדינות אחרות, או בכירים או דיפלומטים ממדינות כאלה, ואנו נוטים להפסיד במערכה על דעת הקהל ועל לגיטימציה.

אם חמאס ירצה, הוא יידע להשתמש באותו מעבר בינלאומי שיש לו ללא נוכחות ושליטה ישראליים, כדי לדחוק אותנו אט־אט מכל יכולת להמשיך לפעול ברצועת עזה נגד מהלכים שלו. פעולות כאלו יהיו התחלה של התארגנות מחודשת של חמאס, כארגון היברידי כמו חיזבאללה בלבנון, או כשולט ללא עוררין ברצועה.

חמאס ידע בעבר, ועם התמיכה שהוא מקבל בעולם הרחב מאז המלחמה יידע עוד יותר טוב בעתיד, לנתב את ההזדהות איתו לפעולות בתוך הרצועה נגד ישראל. פעולות שיישאו תווית דיפלומטית או הכרזתית, או כאלו שיהיו אלימות "עממיות" ואף יותר מכך

משמעות הוויתור על השליטה בציר פילדלפי היא, אם כן, שישראל תאפשר לחמאס לחזור להיות ארגון נוכח משמעותית ברצועת עזה, היברידי כמו חיזבאללה בלבנון או ריבון מעשי. לנוכח התמיכה שלה זכה חמאס במהלך המלחמה, אין לשלול שנוכחות זו עלולה לקבל גם הכרה בינלאומית הולכת וגוברת, הולכת ומתרחבת, שתמנע עוד יותר כל ניסיון ישראלי לפקח על בניין הכוח המחודש נגדה. לכן, ככל שישראל עדיין דבקה במטרת המלחמה שהיא הציבה לעצמה של מיטוט חמאס צבאית ושלטונית כאחד, צריך להבין שמטרה כזו עוברת דרך השליטה בציר פילדלפי. הוא אינו המרכיב היחיד, אך הוא קו פרשת מים בהגשמת מטרה זו של המלחמה.