מיהם אויבי החטופים?

הטרגדיה שפקדה אותנו בתחילת השבוע עם רצח ששת החטופים יצרה מחול שדים בלתי נסבל של רעל והאשמות. עוד בטרם חולצו הגופות מאדמת רפיח, היה מי שסימן, האשים וטינף. פוליטיקאים ציניים עשו שימוש ברצח הזה כדי לנגח את נתניהו, את הקבינט ואת כל מי שמתנגד לעסקה עם חמאס.

לא שיש כזו עסקה, כמובן. חמאס לאורך כל הדרך היה הצד הסרבן, הציני, האכזרי. הוא מפעיל טרור פסיכולוגי על המשפחות ועל כולנו, ובכל פעם יודע שיאשימו את נתניהו.

התסכול כולו הופנה פנימה, אף לא קמצוץ ממנו הופנה החוצה. לא זעקו שחמאס צריך לשלם מחיר, לא ביקשו להפסיק את משאיות הסיוע או לכבוש את צפון הרצועה ולהחזיק בו, לדוגמה.

איכשהו, חמאס רצח וחמאס יצא נקי. "חמאס הוא הרוצח, אבל נתניהו לחץ על ההדק", היו שכתבו. נתניהו רוצח, סמוטריץ' ובן גביר מפקירים, וכל מי שלא מתיישר לדף המסרים של מטה החטופים הפך לאויב האומה. שופכי דמים, רוצחים, אויבי החטופים, מפקירי ילדינו. איזה סופרלטיב לא הופנה אלינו השבוע, אלה שלא מוכנים לעסקה כפי שהיא מוצגת כיום.

וכאילו לא די בכך, אז באארנון בר דוד, יו"ר ההסתדרות, והחליט שהדרך שלו "להזכיר" לנו את החטופים היא לשבש ולהשבית לנו את החיים רגע אחרי פתיחת שנת הלימודים, כשאנחנו מנסים להחזיר את ילדינו לשגרה וליציבות. כאילו שהיינו צריכים תזכורת.

באמת, כמה חוצפה וניתוק יש בגישה הזאת. איך הצליחו להפוך פה את הקערה על פיה, באמצעות קמפיינרים ציניים ותקשורת מגויסת ועוינת.

איך הצליחו להשחיר, שוב, את המיטב של המיטב שנלחמים פה כבר שנה, שמסכימים על ה"מה" (הבסת חמאס והשבת החטופים), אבל לא מסכימים על ה"איך" (העסקה המוצעת כרגע).

זה זרק אותי 30 שנה אחורה, לשנות ה־90. אז, בזמן אוטופיית אוסלו ואשליית המזרח התיכון החדש, חילקו כאן את העם לשניים: מחנה השלום ואויבי השלום.

עם מחנה השלום נמנה מי שתמך בהסכמי אוסלו, מי שתמך בנוסחת הרעל "שטחים תמורת שלום", מי שהסכים לעקור יישובים עבור פרסי נובל לשלום וטקסים מבטיחים על מדשאות הבית הלבן. אלה היו מחנה השלום והתקווה.

אויבי השלום היו כמובן הצד השני, מי שלא הסכים על דרך הנסיגות לאותו שלום מיוחל. שם כללו את מי שהתנגדו להסכמי אוסלו, שזעקו בגרון ניחר ובתחינה "אל תיתנו להם רובים", שהתנגדו לנסיגות.

"שלום עושים עם אויבים", הם סנטו בנו בזלזול וחרטו לנו על המצח את אות ה"מכשול לשלום". איך הצליחו להפוך ציבור יצרני, אוהב חיים, נותן חיים ומפריח שממות לאויבי השלום? ככה. בדיוק כמו שהיום הופכים את דור ההמשך שלהם ואחרים לאויבי החטופים ושופכי דמים.

"עסקה או הפקרה", זועקים השלטים של מטה החטופים. שוב אותה חלוקה דיכוטומית ומעוותת. אם אתה מסתייג מעסקה כפי שהיא מוצגת כיום, אז אתה אוטומטית מפקיר חטופים.

איכשהו, חמאס רצח וחמאס יצא נקי. "חמאס הוא הרוצח, אבל נתניהו לחץ על ההדק", היו שכתבו. נתניהו רוצח, סמוטריץ' ובן גביר מפקירים, וכל מי שלא מתיישר לדף המסרים של מטה החטופים הפך לאויב האומה

זה לא משנה אם סרקת בית־בית, פיר־פיר, ברפיח ובחאן יונס במשך 200 ימי מילואים. זה לא משנה אם את אשת מילואימניק עם עיניים טרוטות מדאגה, או אמא לילד לוחם שלא היה בבית כבר חודש. בסוף, את מפקירת החטופים. כל המצקצקים כבר הכתירו וקבעו.

אפשר להתחיל בחשבונות ולשאול מי לדעתכם עשה יותר למען שחרור חטופים - אותה אישה שבן זוגה מסכן את חייו ומחפש חטופים ברפיח בעוד היא מנסה להחזיק את המשפחה, או מי שמדליק מדורות על איילון; מי שהתעקש להתגייס מחדש בגיל 45 לשריון והוא מתנגד לעסקה, או מי שקיבל פטור בגיל 30, ממשיך בשגרת חייו ותומך בעסקה. אבל חבל.

החשבונות האלה אוכלים אותנו מבפנים ומפוררים אותנו. ובאמת, אבל באמת, יש אויב שם בחוץ.