לא תפס ולא מרובה

ד"ר רונן ברגמן הטביע את החותם האחרון, המכריע, המוחלט, שהוכיח כי בנימין נתניהו לא רצה בעסקה לחילופי חטופות וחטופים.

כדאי לדייק בניסוח: לא שהוא רצה ולא עלה בידו, אלא הוא לא רצה. התוצאה זהה, והפער בין תום הלב לבין העורמה ואי־האמת מלמד על אישיותו ומהותו של ראש הממשלה.

אופיו הוא שגרם להפגנת הענק ביום ראשון בלילה, ממש כפי שאירע בחודש מארס אשתקד, כאשר נודע כי החליט לפטר את שר הביטחון יואב גלנט, ואנו נטשנו כל בית ומשרד ומסעדה והצפנו את הרחובות, ונתניהו נסוג.

כי זה היה אירוע אחר. הוא בעבע בלבבות. לכל אחד ממאות האלפים שפקדו את הכיכרות בכל רחבי הארץ יש תיאור משלו.

לנכדי רב־סרן אורי ב' (מילואים), שמשרת ביחידה מובחרת, ולי היו כרטיסים לתחרות הכדורגל של מכבי תל אביב. תמיד אנו הולכים (כשאינו בשירות מילואים). הפעם דיברנו סבא עם נכד, וכל אחד אמר כי הוא חש מועקה, משהו מוזר, לנסוע לאצטדיון בפתח תקווה, ונפגשנו בכיכר קפלן. מעולם לא אירע לי כדבר הזה.

שמעתי על רבים כאלה. למשל, על זוג מן הערבה שערב קודם הפגין בתל אביב. למחרת חש שלא "כתמול שלשום", והתניע את המכונית - ושוב לתל אביב.

אין זאת אומרת שלא תתבצע עסקת חילופי החטופים והחטופות.

אם ג'ו ביידן - ובעיקרסגניתו קמלה האריס- יחושו כי נמאס להם מתעתועיו של ביבי - תהיה גם תהיה עסקה. מרופטת. חלקית. כואבת. גם כשתצלח - מי ישכח עד כמה הידלדלה והתאחרה בגלל נתניהו? ובכל זאת, תהיה עסקה.

יבוא יום והיסטוריונים ינתחו את אירועי ליל יום ראשון ויעמדו על הפרדוקס, שבעצם מאות אלפי מפגינים באו לסייע לביבי לצמצם את הנזק שגרם. מפני שהם לחצו לעסקה, שמכבידה עליו עתה בממשלת כהנא, אבל תמציא לו איזושהי כף זכות חלקית בהיסטוריה. בכל זאת תהיה עסקה.

ב־8 באוקטובר יכול היה נתניהו לבחור בין ניהול מערכה צבאית יסודית ותקיפה להעמדת עסקת שחרור החטופים בראש מדיניותו.

שתי האפשרויות לגיטימיות. שתיהן יידונו בהרחבה במכללות צבאיות ובאוניברסיטאות. גם זו שהיתה מתבררת ככושלת היתה עדיין סבירה, לגיטימית. רק שזה לא ביבי.

הוא רצה גם לנצח במלחמה וגם להחזיר את החטופות, ו"תפסת מרובה - לא תפסת". אי אפשר, רק שהוא לעולם אינו יודע שובע, וכך אירע שהפך את הגליל העליון לשממה ועיכב את הלחימה בעזה, וכשבסוף הסכימו אויבים ומתווכים לקבל את הצעת הפשרה שלו, התגלה כתככן והתנגד להצעה של עצמו. רק הוא יכול.

המצב כה מסוכן ומעורפל, שתנועת המחאה - גם הנהגתה לוקה ביותר מדי אגו - חייבת לכנס את כל ראשיה לגבש עמדת מינימום:

1. ללחוץ במלוא העוצמה על נתניהו לבצע מה שנותר מעסקת החטופים הנכה.

2. לבלום את חלחול המהפכה השיפוטית לטובת הסטטוס־קוו, מתוך הבנה כי ברגע שבו תיפסק האש, יריב לוין, שגרם למלחמה, יוכל לחזור לתמרוניו המאוסים.

יבוא יום והיסטוריונים ינתחו את אירועי ליל יום ראשון ויעמדו על הפרדוקס, שבעצם מאות אלפי מפגינים באו לסייע לביבי לצמצם את הנזק שגרם. מפני שהם לחצו לעסקה, שמכבידה עליו עתה בממשלת כהנא, אבל תמציא לו איזושהי כף זכות חלקית בהיסטוריה. בכל זאת תהיה עסקה

3. להבהיר כי תנועת המחאה אינה בעד ממשלת ימין או שמאל. היא מוכנה לקבל עד למועד הבחירות לכנסת הבאה את המשך שלטון הליכוד, אבל נתניהו אינו כשיר לעמוד בראשו, וזאת בלי קשר למשפט הפלילי המתנהל נגדו.

לימין הנוכחי יש מה להציע לציבור.גלנט הוא אופציה. אחרי הבחירות גם נפתלי בנט. יאיר לפיד מוכן לשלם בראשו הפוליטי ולהאריך את ימי הממשלה, אם תוציא מתוכה את המרעילים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. הוא ראוי על כך להוקרה.

ככל שהדברים נכתבים במתינות, על העולם לדעת כי נתניהו כשל לאורכה ולרוחבה של החזית כולה, והשבוע לווה כישלונו גם בטראומה לאומית.