"הדמוקרטים" החדשים - מפלגת שוליים

באיחוד עם מרצ, השלימה מפלגת העבודה עם מעמד של מפרפרת מעל ומתחת לאחוז החסימה בבחירות לכנסת. המפלגה החדשה אינה רק איחוד עם מרצ. מייסדי "הדמוקרטים" אימצו גם את האופי הבסיסי של מרצ - מפלגה שחוץ מרגעי יומרה נדירים לא ראתה בעצמה מפלגת שלטון, אלא קבוצת לחץ על מפלגת השלטון של תנועת העבודה.

עכשיו, כשתנועת העבודה זכרה לברכה איננה עוד עימנו, "הדמוקרטים" יכולים להיות רק מפלגה קטנה רדיקלית או "קיצונית". הם יהיו קבוצת לחץ יונית וחילונית על המפלגה הגדולה התורנית שתתייצב לייצג את המרכז־שמאל בפוליטיקה הישראלית. המנהיג המיועד של "הדמוקרטים", יאיר גולן, הוא פוליטיקאי שאינו מחמיץ הזדמנות להתפוצץ על מוקשים כמו סרבנות, כלומר סחטנות פוליטית, או השוואה של ישראל לגרמניה ערב עליית היטלר לשלטון. הוא מנהיג מתאים בהחלט למפלגת שוליים.

המפלגה החדשה אינה יכולה להיות מפלגת שלטון רחבה, כלומר קואליציה בין כוחות חשובים בציבור, כמו המפלגה הדמוקרטית האמריקנית, שהיא אולי מבקשת לחקות אותה באמצעות הכותרת "הדמוקרטים". המצע המדיני הפרו־פלשתיני שלה אינו מקובל על דעת רוב גדול בציבור. החילוניות המיליטנטית שלה, שמעולם לא אפיינה את הזרם המרכזי של תנועת העבודה או את התנועה הציונית בכללותה, מנכרת אותה ממרבית הציבור, ושני אלה יוצרים לה מראש בסיס תומכים פוטנציאלי צר.

אימוץ המצע המדיני הכושל והמיושן של מרצ ושחזור הבסיס החברתי האליטיסטי של מרצ מבשרים את השוליות הצפויה של "הדמוקרטים". המפלגה החדשה תישא על גבה את המאפיינים הקפיטליסטיים של שתי המפלגות שיסדו אותה (להבדיל מרטוריקת השמאל החברתי שלהן, מן השפה ולחוץ). היא תדחה מעליה רבים מאוד באנטי־דתיוּת הפלגנית, שאפיינה מאז ומתמיד את מרצ ושהוקנתה בשנים האחרונות גם למתאחדת השנייה, מפלגת העבודה, שבעברה כמפלגת שלטון דווקא כללה מסורתיים רבים.

איך התרחשה השמדת ערך מהירה כזאת לתנועה מפוארת וחיונית כתנועת העבודה הציונית? מהי תאונת הדרכים ההיסטורית שהוליכה אותה לאבדון? בקיצור נמרץ אזכיר שני גורמים: ראשית, ממחצית שנות ה־60 היא נהפכה מתנועה חברתית עממית לכוח של אמידים ומעמד בינוני־גבוה; שנית, היא נהפכה לגורם פוליטי יוני הפועל מתוך ייאוש מהיכולת שלנו לעמוד ואף לנצח במאבק עם הערבים על הארץ או מתוך תקוות־שווא שאין צורך בניצחון, ואשליות בדבר כוונות הערבים. שני התהליכים קשורים אך אינם זהים.

מבחינה חברתית, בשנות ה־60 יזמה מפא"י משבר אבטלה שכונה באופן מטעה "המיתון", והחלה במסע הדרגתי ועקבי של הפיכתה למפלגת האמידים והמעמד הבינוני־הגבוה. לבסוף, איבדה את הכתר הזה למתחרות במרכז־שמאל, ובדרך איבדה את תמיכת השכבות העממיות - כלומר יצאה קירחת מכאן ומכאן.

המפלגה החדשה אינה יכולה להיות מפלגת שלטון רחבה, כלומר קואליציה בין כוחות חשובים בציבור, כמו המפלגה הדמוקרטית האמריקנית, שהיא אולי מבקשת לחקות אותה באמצעות הכותרת "הדמוקרטים". המצע המדיני הפרו־פלשתיני שלה אינו מקובל על דעת רוב גדול בציבור

מבחינה מדינית, החל מהמפלה ב־1977 הוליכו מנהיגי העבודה, פרס ורבין, לאימוץ הדרגתי של אוריינטציה מדינית "פלשתינית" בחסות סיסמת "שתי המדינות", מתוך ייאוש מיכולתנו לעמוד במאבק ההיסטורי על הארץ, או מתוך הכחשת הצורך לעמוד בו, והתעלמות מהאופי ההרסני של התנועה הלאומית הפלשתינית. במקום להנהיג את המאמץ הנחוץ לשם ניצחון, הם סברו שיש להכריז שכבר ניצחנו ועכשיו יש לייצב את הניצחון בהסכם.

זו תפיסת הליבה של הסכמי אוסלו ואשליותיהם. כישלונם החרוץ דחק גם הוא את מפלגת העבודה לשוליים. זה יהיה בוודאות גורל "הדמוקרטים". אבל ערכי תנועת העבודה עצמם לא נעלמו. הם משוקעים פה ברוח של התנדבות, בתביעה מושרשת לשוויון, ובציונות גדולה השואפת לכנס את כלל העם היהודי ולכונן מדינת מופת ולא מדינה "רגילה".

יהיו אחרים שיניפו את הדגלים האלה.