לפני כעשור, בעמדת בידוק הדרכונים בניו זילנד, הצגתי לשוטר חמור־סבר את הדרכון הישראלי שלי. הוא שלח אלי מבט כאילו־מנומס, מחכה שאציג לו את הוויזה, ואז התעשתתי: הכנסתי לתיק את הדרכון הישראלי ושלפתי את הדרכון הבריטי. על פניו של השוטר נמתח חיוך מלא יראת כבוד, והוא קד קידה והוביל אותי אל מסוע המזוודות.
את כל זה אני מספרת לכם לא כדי להגג בשבח הדרכון הזר, אלא כדי לעמוד לרגע קצר על טיבה של בריטניה. יש לה אמנם חסרונות בולטים - כמו אוכל מפוקפק ומוזיאון לאומי גדוש גניבות מרחבי העולם - אבל יש לה גם כדורגל מצוין, מסורת פילוסופית מכובדת ואינסטינקט הישרדותי יוצא מן הכלל. כשאני חושבת על זה, אם יש עם אירופי אחד שהייתי בוחרת לסמוך על היצר ההישרדותי שיש לו - זהו העם הבריטי.
חלקכם אולי תוהים למה לא העם בשווייץ או בשבדיה, שצלחו את התקופות החשוכות ביותר בעת המודרנית מבלי שערי הבירה שלהן הופגזו - אבל לשבת בצד ולתת לאחרים לעשות את העבודה המלוכלכת זה לא מכובד כל כך, ובריטניה הרוויחה את הכבוד שלה ביושר.
לראשונה זה עשור וחצי מפלגת הלייבור הביסה את המפלגה השמרנית - מה שמעניין במיוחד לנוכח הגל הימני החדש ששוטף את אירופה, בצרפת, בגרמניה, בהולנד ועוד. הימין והשמאל בארץ אוהבים להרגיש שאם הצד "שלהם" נבחר במדינה כלשהי ברחבי הגלובוס, זוהי עדות מבוססת לצדקת דרכם, אך השסע הפוליטי שמבחין בין ימין לשמאל יכול להיות שונה מאוד ממדינה למדינה.
בבריטניה, למשל, ההצבעה ללייבור לא מגיעה על רקע התפכחות המונית בתחום הסוציאלי, אלא בעיקר מתוך מיאוס בממשלה הנוכחית. ראשיה נתפסים ככאלה הרואים את עצמם מעל לחוק, והיא כשלה בהבאת הישגים משמעותיים בתחומים הקרובים ללב הבריטי: יוקר המחיה, מצבה הירוד של הרפואה הציבורית, ההגירה שלא נבלמה למרות ההתנתקות מהאיחוד האירופי, והרכבות שלא מגיעות בזמן. לא, זו לא בדיחה - תחבורה ציבורית נאותה היא נושא אמיתי עבור מעמד הביניים שמתגורר בפרוורים.
הימין והשמאל בארץ אוהבים להרגיש שאם הצד "שלהם" נבחר במדינה כלשהי ברחבי הגלובוס, זוהי עדות מבוססת לצדקת דרכם, אך השסע הפוליטי שמבחין בין ימין לשמאל יכול להיות שונה מאוד ממדינה למדינה
השמאל הבריטי הבין שרוב המצביעים מזוהים יותר עם ערכי המפלגה השמרנית, אך כדי לזכות בליבם (ובפתקם) הלייבור השכילה לעשות שני דברים משמעותיים: ראשית - להיפטר מג'רמי קורבין הרדיקלי ולהעמיד במקומו את קיר סטארמר, שהוריו היו עובדי צווארון כחול, שלמד בבית ספר ציבורי ושמעורר הזדהות עמוקה של מעמד הפועלים. שנית - לוותר על פוליטיקת הזהויות הכלל־שמאלנית ועל מלחמת התרבות הפרוגרסיבית־שמרנית. במקום זה היא מדברת על משכנתא, בריאות, דיור בר־השגה ומשכורות.
המסר לשמאל העולמי, וגם לשמאל הישראלי, הוא ברור: רוצים להיות אלטרנטיבה לממשלת ימין שמעטים מרוצים ממנה? לא עוד פוליטיקאים אליטיסטים ומנותקים שמדברים על בעיות שברומו של עולם - אלא פוליטיקאים צנועים, שמכירים על בשרם את מצוקות האזרח ושמוכנים לוותר על המילים הגדולות לטובת פתרונות קונקרטיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו