מי מקלקל את הכלכלה

בשבוע שעבר התקיים הכנס השנתי של האגודה הישראלית לכלכלה. אף אחד בכנס לא מייצג אינטרסים או מנסה למכור את משנתו; אין בו צלמים או עיתונאים, ופוליטיקאים לא מוזמנים אליו. לכן, דבר מהנאמר בו לא מגיע לתקשורת.

מדובר בכנס מקצועי של הכלכלנים הבכירים, האנשים החכמים במדינה שמציגים מחקרים ותחזיות. ובכל זאת - התאכזבתי. מנואל טרכטנברג דיבר על נזקי המאקרו של הגדלת תקציב הביטחון, ועפר שלח דיבר על היעדר הפיקוח התקציבי. דיברו לעניין, אבל לא באמת אמרו משהו משמעותי. היועץ הכספי לרמטכ"ל (שמכהן גם כראש אגף תקציבים במשרד הביטחון ואמור לבקר את מערכת הביטחון), דיבר על עלויות ומיצוי כוח אדם ללחימה, בעודו מתרברב שהוא מעסיק 400 כלכלנים בצה"ל (חזקים שם בהתייעלות).

אבל יותר מכולם נדהמתי מדבריו של אמיר רשף, סגן הממונה על התקציבים לשעבר, שטען כי יש להגדיל את תקציב הביטחון ל־6% תוצר, כי בצה"ל יש חוסרים והיעדר מוכנות, ובגדוד שלו חסרים רכבים ומרגמות. אף אחד לא שאל אותו איך בעשרות מיליארדים של תקציב לא קנו מרגמות, ולאן נעלם הכסף. ואיך תוספת תקציב תבטיח מלאים. שתיקה. כאילו המילה היחידה במערכת ששרדה את 7 באוקטובר היא "עוד".

איש מהדוברים לא אמר את מילת הקסם "פנסיה". התחייבות המדינה לפנסיות תקציביות - כטריליארד שקלים - היא פי חמישה מכל עלויות המלחמה. "שקט יורים" אינו תירוץ לטאטא תוספות בלתי חוקיות ובלתי מוסריות, פטורים ממיסים ודמי ניהול. צריך לומר ביושר, לשעברים ולשעברים-לשעתיד משתמשים בלוחמים (סדירים ומילואימניקים שלא יראו שקל תוספת בפנסיה) בתור מגינים אנושיים שיכסו על ריקון תקציב הביטחון.

חיילים מנצחים קרבות, אך כלכלות מנצחות מלחמות. כמות החימושים, תשלום ימי המילואים ואחזקת מערכת רווחה, פיצוי ותמיכה, כמו גם המעמד המדיני והמשפטי, תלויים בסופו של דבר בעוצמה הכלכלית של ישראל. והעוצמה הכלכלית בישראל נטולת המשאבים הטבעיים מגיעה אך ורק מגורם אחד: העבודה הקשה של האזרחים. משלם המיסים הישראלי, לא הפוליטיקאי ולא הלשעבר, הוא מקור העוצמה של צה"ל.

ומה מקבל משלם המיסים בתמורה לכך שהוא גם נושא את האלונקה וגם משלם עליה?

נתוני OECD על יוקר המחיה מציבים את ישראל במקום השני, יקרה בממוצע ב־50% משאר מדינות ה־OECD.

לחם יקר בישראל ב־49%, למה? הרי חיטה ניתן לשנע בקלות בספינה. מחירי הלחם בעולם צריכים להיות דומים. אבל בחוק הישראלי תחנת קמח חייבת לערבב חיטה מחו"ל עם חיטה יקרה תוצרת הארץ, והחיטה הישראלית יקרה במיוחד. היא גם לא תורמת לביטחון המזון, כי הגידול שלה לא יעיל. החלב והביצים יקרים ב־64% בגלל מכסים ומכסות חקלאיות, שמורידות את ההיצע באופן מלאכותי כדי לשמור על רמת מחירים גבוהה. פירות וירקות יקרים ב־25% כי תקנים, תקנות ומכסי מגן מונעים גישה לתוצרת טרייה.

בתחומים שאינם מזון, רפורמת "מה שטוב לאירופה טוב לישראל" המוצלחת של שר התמ"ת ניר ברקת היתה אמורה לבטל את התקנים הייחודיים ואת חסמי היבוא הביורוקרטיים, אך משרד המשפטים ואיגור דוסקלוביץ הממונה על התקינה מתאמצים לסכל את שליטת הפקידים, המשפטנים והנהלים כדי שמשלם המיסים הישראלי לא יוכל לקנות בזול.

רק 7% מהתקינה הרשמית יוכלו לעבור רפורמה משמעותית. כך שלמרות הכוונות הטובות, נישאר בחזית יוקר המחיה, שהיא חשובה לא פחות מהחזיתות בצפון ובדרום. הניצחון המוחלט של נתניהו לא יתקיים ללא מימון והסכמת משלם המיסים. עליו ועל סמוטריץ' לקצץ בשומנים הרבים במערכות המסואבות ובתמיכות לא יעילות, ולהתרכז בצמיחה כלכלית - לא פחות מבחזיתות הלחימה.