מסוכנות נמוכה? תפיסת מציאות מופרכת

שחרורו של מנהל מרכז הטרור שיפא בעזה, המוכר בטעות כבית חולים, עשוי ללמד אותנו על התשלובת המנהלית-משפטית המנהלת בפועל את מדינת ישראל.

מילא מנהלית, פקידותית, אבל מדוע משפטית? להבנת המהלך, נחזור לוויכוחים ולהטעיות שמטעים אותנו ביחס להימנעות כביכול של בג"ץ מהתערבות בהיקף משמעותי.

טיעון מוכר בוויכוח על בג"ץ הוא, שבניגוד לדימוי הנפוץ, בג"ץ לא פסל הרבה חוקים.

בפרסום של המכון הישראלי לדמוקרטיה נכתב: "כמה חוקים נפסלו על ידי בג"ץ מאז קום המדינה ועד היום? 22 חוקים בסך הכל!" זה באמת לא נורא כביכול, בסך הכל ממוצע של פעם בשלוש וחצי שנים בערך. מדובר בקשקוש. התקופה הרלוונטית למדידה היא רק משנת 1992, תחילת המהפכה החוקתית. כעת זה כבר הופך לפסילה פעם בשנה וחצי. עדיין לא סיימנו. בעשור הראשון מאז 1992 נפסלו רק שני חוקים, ממוצע של פעם בחמש שנים. בעשור שלאחר מכן כבר נפסלו שישה חוקים, ובעשור האחרון כבר נפסלו 14 חוקים, ממוצע של פסילת חוק בכל תשעה חודשים! ועדיין, זה לא הדבר החשוב.

חשובה הרבה יותר העובדה שבספירה לא מובאים בחשבון מאות סעיפים וחוקים שעברו שינוי משמעותי או בכלל לא הוגשו, בניגוד לרצון המחוקק, רק בשל החשש היועמ"שי שהם לא יעברו את מבחן בג"ץ. אז כמה חוקים באמת נפסלו מאז ובגלל המהפכה החוקתית? האמת, לא ניתן לדעת.

כך גם הטיעון על קבלה או דחייה של עתירות הנוגעות למדיניות זו או אחרת, כאילו בג"ץ לא מתערב לכאורה. מדוע שוחרר המחבל העזתי, שתחת עיניו התנהל מרכז הטרור הרצחני שהפעיל את טבח 7 באוקטובר? ראשיתה של התשובה היא בנטייה הלאומית ההתאבדותית, המאפשרת בכלל דיון בתנאי הכליאה של רוצחים ברבריים סדיסטיים ועוזריהם ובעלי בריתם מאותה סביבה תרבותית תומכת.

בישראל חסרים מקומות כליאה, חוסר שגם הוא עצמו נשען על פסיקה הנוגעת לזכויות כלואים ועצירים בכל הנוגע למרחב הראוי לאסיר. ברקע מהלך השחרור המדובר עומדת עתירה שהוגשה לבג"ץ על תנאי הכליאה בשדה תימן. ואז מגיעה חוות דעת ממשרד המשפטים, שיש להוציא 120 כלואים משדה תימן בטרם בג"ץ הכריע בעניין. מדוע? כדי להימנע מפסיקה שתאסור את השימוש במתקן הכליאה בשדה תימן.

מכאן זה התגלגל לגיבוש רשימה של מחבלים עם רמת מסוכנות נמוכה. עד כדי כך נמוכה, שהשב"כ קבע שאין לאפשר את שחרורם ליו"ש.

בתוך כך, מתגלה חוסר ההבנה של כמה מהגורמים המעורבים, שכנראה אינם חושבים כלל במונחים של סמלים. אכן, יש להניח שמנהל מרכז הטרור לא אחז ולא יאחז בקלצ'ניקוב. במובן הצר מאוד והמוטעה זו מסוכנות נמוכה. אבל העובדה שניהל מרכז טרור רצחני בכסות של בית חולים לא נחשבה מספיק.

זה לא מקרה חד-פעמי ונדיר. מדוע לפני שלושה חודשים, ב־5.5.24, הופיעו הדיווחים על החלטת הקבינט לנקוט צעדים מיידיים להגברת הסיוע ההומניטרי? רק בגלל עתירה של אותו מקבץ ארגונים קבוע, שבעקבותיה בג"ץ ביקש יום קודם לכן את התייחסות המדינה להצעות העותרים.

אפשר לחשוב מהן הצעות העותרים, שחלקם התמחו בלוחמה משפטית נגד המדינה. ומה עושה הקבינט בתגובה? משנה מייד את המדיניות בהתאם לציפיות. כעת נחזור להוראות הפתיחה באש מלפני המלחמה. גם אז הוגשו עתירות על ידי אותם ארגונים, פחות או יותר. צה"ל מיהר כמובן להבהיר שהוא מחמיר עוד יותר את הוראות הפתיחה באש בפרימטר ההולך ודועך ומתמסמס עוד בטרם פסיקה.

מי שמסתבך בתנאי כליאה למחבלים ומתפתל סביב הגדרות המסוכנות הנמוכה, גוזר עלינו לחטוף מתקפת פתע ברברית עם מסוכנות גבוהה בשיאה.

פרופ' א' כהן הוא מומחה למדעי המדינה, ממובילי תנועת "נקראים לדגל".