כך מנרמלת המדינה את ארגוני הפשיעה

על נושאהפשיעה והאלימות בחברה הערביתנכתבו עשרות אלפי מילים, וביניהן גם קריאות לממשלה כדי שתפעל למיגור התופעה, בהיותה בעלת הסמכות, היכולת והאמצעים. אך כל קריאות ההצלה - מהרחבת סמכויות המשטרה ועד להכנסת שב"כ לטיפול בתופעה - לא השפיעו וכנראה גם לא ישפיעו על מקבלי ההחלטות.

אותם האנשים שצעקו וזעקו על משילות, על חוק ועל סדר - נראה שהדבר לא נמצא בראש מעייניהם אם הוא לא נוגע לציבור שלהם, שלא לומר אם הבעיה היא פנים־ערבית. בעיית הפשיעה לא נוגעת למקבלי ההחלטות במדינה - היא מתרחשת ביישובים הערביים, הקורבנות הם ערבים, וזה לא כואב ולא מפריע לאיש. לא לראש הממשלה, לא לשריו, בוודאי לא לשר לביטחון לאומי, וגם לא למשטרת ישראל. לכן הציבור הערבי צריך למצוא דרכים אחרות להתמודד עם המצב.

אני סבור שלציבור הערבי יש אחריות חינוכית, תרבותית ומנטלית, אך אני משוכנע שהפשיעה המשתוללת בחברה הערבית היא תולדה ישירה של מדיניות ממשלתית שמעדיפה שהמצב יימשך, שהציבור הערבי יתבוסס בדמו ויפחד מהפשיעה הפנימית. כך ניתן יהיה להמשיך לצייר את הבעיה כפנים־ערבית, והיישובים הערביים יהיו בלתי נסבלים למחיה ויתרוקנו מעצמם. לא יבואו בדרישות מיוחדות למדינה או לממשלה, ואיש לא יטען שנעשה כאןטרנספר, אלא "הגירה מרצון".

מדיניות זו החלה עם קום המדינה, בהטלת שלטון צבאי על האזרחים הערבים, ונמשכה בהפקעת קרקעות ונכסים, בהחדרת שב"כ לכל תחומי החיים ובמדיניות הפרד ומשול.

באופן מוזר, רק שב"כ מצליח למנוע התארגנויות עוינות נגד המדינה, אבל איש לא מצליח למגר ארגון פשיעה. אין כל הסבר אחר לעלייה המתמדת מדי שנה במספר הנרצחים הערבים. מי שמכתיבים את הקצב הם ארגוני הפשיעה, שלפי פרסומים מקבלים הקלות וסיוע משב"כ בתמורה לשירותים שהם מספקים (פורסם בעבר בידי משה נוסבאום והוכחש מצד שב"כ, ואני אישית שמעתי זאת מגורמים בשטח).

באופן מוזר, רק שב"כ מצליח למנוע התארגנויות עוינות נגד המדינה, אבל איש לא מצליח למגר ארגון פשיעה. אין כל הסבר אחר לעלייה המתמדת מדי שנה במספר הנרצחים הערבים

במבחן התוצאה, כל עוד ארגוני הפשיעה לא מגיעים ליישובים היהודיים או לא פוגעים באזרחים יהודים, והפשע שהם מבצעים הוא פלילי ולא ביטחוני - הם יכולים להתעצם, כי פגיעה בערבים מעולם לא היתה איום לאומי או אסטרטגי. וזו הנקודה: מבחינת המדינה, פגיעה בערבים לא באמת שווה מאמץ. ומכאן שערבים רבים נאלצים להתמודד עם ארגוני פשיעה, עם תשלום דמי חסות ודמי שתיקה, עם הגירה או עם תשלום מחיר כבד, מאוד כבד, בחיי אדם.

התעצמותם של ארגוני הפשיעה וחוסר המעש של רשויות אכיפת החוק הביאו לכך שאותם הארגונים לא עוצרים. הם השתלטו על קרקעות ציבור ועל מכרזיםבשלטון המקומי, והם מכתיבים את הקצב בכל יישוב ויישוב, ללא יוצא מן הכלל. כל ראשי הרשויות או הבכירים בשלטון המקומי בחברה הערבית ייענו באופן טבעי לתכתיבים שלהם וישלמו את המחיר הנדרש - כי הם יודעים ומבינים שלא המשטרה תגן עליהם, ושלא המדינה תמצא להם פתרון.