"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

כך מנרמלת המדינה את ארגוני הפשיעה

הזנחת הטיפול בפשיעה בחברה הערבית תגרום להתרוקנות איטית של היישובים הערביים • הממשלה תוכל לומר שזה לא טרנספר, אלא "הגירה מרצון"

,עודכן
0השמעה
זירת רצח במגזר הערבי (ארכיון), צילום: מישל דוט קום

על נושאהפשיעה והאלימות בחברה הערביתנכתבו עשרות אלפי מילים, וביניהן גם קריאות לממשלה כדי שתפעל למיגור התופעה, בהיותה בעלת הסמכות, היכולת והאמצעים. אך כל קריאות ההצלה - מהרחבת סמכויות המשטרה ועד להכנסת שב"כ לטיפול בתופעה - לא השפיעו וכנראה גם לא ישפיעו על מקבלי ההחלטות.

אותם האנשים שצעקו וזעקו על משילות, על חוק ועל סדר - נראה שהדבר לא נמצא בראש מעייניהם אם הוא לא נוגע לציבור שלהם, שלא לומר אם הבעיה היא פנים־ערבית. בעיית הפשיעה לא נוגעת למקבלי ההחלטות במדינה - היא מתרחשת ביישובים הערביים, הקורבנות הם ערבים, וזה לא כואב ולא מפריע לאיש. לא לראש הממשלה, לא לשריו, בוודאי לא לשר לביטחון לאומי, וגם לא למשטרת ישראל. לכן הציבור הערבי צריך למצוא דרכים אחרות להתמודד עם המצב.

אני סבור שלציבור הערבי יש אחריות חינוכית, תרבותית ומנטלית, אך אני משוכנע שהפשיעה המשתוללת בחברה הערבית היא תולדה ישירה של מדיניות ממשלתית שמעדיפה שהמצב יימשך, שהציבור הערבי יתבוסס בדמו ויפחד מהפשיעה הפנימית. כך ניתן יהיה להמשיך לצייר את הבעיה כפנים־ערבית, והיישובים הערביים יהיו בלתי נסבלים למחיה ויתרוקנו מעצמם. לא יבואו בדרישות מיוחדות למדינה או לממשלה, ואיש לא יטען שנעשה כאןטרנספר, אלא "הגירה מרצון".

מדיניות זו החלה עם קום המדינה, בהטלת שלטון צבאי על האזרחים הערבים, ונמשכה בהפקעת קרקעות ונכסים, בהחדרת שב"כ לכל תחומי החיים ובמדיניות הפרד ומשול.

באופן מוזר, רק שב"כ מצליח למנוע התארגנויות עוינות נגד המדינה, אבל איש לא מצליח למגר ארגון פשיעה. אין כל הסבר אחר לעלייה המתמדת מדי שנה במספר הנרצחים הערבים. מי שמכתיבים את הקצב הם ארגוני הפשיעה, שלפי פרסומים מקבלים הקלות וסיוע משב"כ בתמורה לשירותים שהם מספקים (פורסם בעבר בידי משה נוסבאום והוכחש מצד שב"כ, ואני אישית שמעתי זאת מגורמים בשטח).

באופן מוזר, רק שב"כ מצליח למנוע התארגנויות עוינות נגד המדינה, אבל איש לא מצליח למגר ארגון פשיעה. אין כל הסבר אחר לעלייה המתמדת מדי שנה במספר הנרצחים הערבים

במבחן התוצאה, כל עוד ארגוני הפשיעה לא מגיעים ליישובים היהודיים או לא פוגעים באזרחים יהודים, והפשע שהם מבצעים הוא פלילי ולא ביטחוני - הם יכולים להתעצם, כי פגיעה בערבים מעולם לא היתה איום לאומי או אסטרטגי. וזו הנקודה: מבחינת המדינה, פגיעה בערבים לא באמת שווה מאמץ. ומכאן שערבים רבים נאלצים להתמודד עם ארגוני פשיעה, עם תשלום דמי חסות ודמי שתיקה, עם הגירה או עם תשלום מחיר כבד, מאוד כבד, בחיי אדם.

התעצמותם של ארגוני הפשיעה וחוסר המעש של רשויות אכיפת החוק הביאו לכך שאותם הארגונים לא עוצרים. הם השתלטו על קרקעות ציבור ועל מכרזיםבשלטון המקומי, והם מכתיבים את הקצב בכל יישוב ויישוב, ללא יוצא מן הכלל. כל ראשי הרשויות או הבכירים בשלטון המקומי בחברה הערבית ייענו באופן טבעי לתכתיבים שלהם וישלמו את המחיר הנדרש - כי הם יודעים ומבינים שלא המשטרה תגן עליהם, ושלא המדינה תמצא להם פתרון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר