חסן נסראללה ובנימין נתניהו | צילום: אורן בן חקון ואי.אף.פי

בדרך למלחמה רב־זירתית עוצרים בביירות

רק אם יובהר שהמלחמה תוביל להרס בלבנון, ולמחיר שהאוכלוסייה הלבנונית בכלל והשיעית בפרט לא יוכלו לשאת - חיזבאללה יושפע, ואולי אף יורתע

בפתיחת מלחמה נגד חיזבאללה, התרחיש הגרוע ביותר לישראל הוא שהעימות יתפתח לשתי זירות נוספות: סוריה, שם נמצאים הפרוקסי האיראניים, ואיראן. כלומר, על ישראל להיערך צבאית ואזרחית למלחמה רב־זירתית, כשעזה נמצאת ברקע.

הקשר לעזה הוא הדוק, שכן לאורך כל המלחמה איתר יחיא סינוואר תחנות שהעניקו לו רוח גבית. לדוגמה, הפגנות מחאה בחו"ל ובישראל, וכמובן השינוי שהחל ביחס של ארה"ב ושל אירופה לישראל. אך את זריקת העידוד הגדולה ביותר מקבל היום סינוואר מחיזבאללה, מה שמאפשר לו לסרב לעסקה, ולא משנה מהם תנאיה, ולהמשיך במלחמה.   

ההצטרפות של חיזבאללה למלחמה נבעה מתחושת סולידריות עם הפלשתינים, ולשם יצירת משוואה חדשה לישראל - תקיפה בעזה כמוה תקיפה בלבנון. משבוע לשבוע העצים חיזבאללה את הירי לישראל, והרצון להעלות את רף הלחימה נבע מכמה סיבות: הארגון שם לב להלך הרוח בישראל - תחושת הייאוש בקרב ציבור תושבי הצפון המפונים, לרבות מראות ההרס והפגיעה הכלכלית. ואכן, לא לחינם בחר חיזבאללה במלחמת התשה. הוא אינו מוגבל במשאביו, לעומת ישראל - שבזמן שהארגון פוגע בתשתיות צבאיות ואזרחיות שלה, העולם מגביל את תגובתה.

כמו כן, חיזבאללה קורא נכון את המהלכים הפוליטיים בארה"ב ושואב מהם עידוד וכוח. נסראללה מבין שממשל ביידן לא יעניק לישראל אישור לתקוף בלבנון, ולכן ישראל מוגבלת בצעדיה. הדיווחים על עצירת אספקת החימוש לישראל מאששים את הערכותיו.

ולבסוף, מהתגובה האיראנית לחיסול מוחמד רזה זאהדי לפני כמה חודשים אפשר ללמוד שאם על אירוע טקטי הגיבה טהרן במתקפה ישירה - סביר שמערכה מלאה בלבנון תוביל למעורבות ישירה של איראן. התוצאה היא מציאות מאוד נוחה לחיזבאללה, כך שאין לו שום אינטרס לעצור. 

כל אלה מובילים אותנו בחזרה לסינוואר, שמתחיל לראות כיצד חלום המלחמה הרב־זירתית, שעליו בנה את האסטרטגיה שלו, הולך ומתגשם. ומכאן, שבשלב זה אין לו שום אינטרס לעצור את המלחמה. שום עסקה לא תניב לו את הרווחים שמלחמה שבה מעורבים שחקנים נוספים יכולה לתת לחמאס.

נוכח המציאות הזו, ישראל עומדת מול כמה חלופות: האחת, לקבל את התכתיב של חמאס, ולהסכים לעסקה שכוללת תמורת שחרור החטופים את הפסקת המלחמה, שיקום הרצועה והמשך שלטון הארגון בעזה; השנייה, לחזור לפעולה רחבה ועוצמתית בעזה, בדומה לתחילת התמרון הגדול שביצע צה"ל בראשית המלחמה, להכריע את חמאס ורק לאחר מכן לפנות לצפון. והחלופה השלישית היא להשלים את ההשתלטות על ציר פילדלפי ועל רפיח, להותיר את הרצועה מבותרת ולהסיג חלק מהכוחות אחורה. או־אז צה"ל יוכל לנהל מערכה מצומצמת בעזה, דבר שיחסוך לישראל חימושים שחסרים לה, ובמקביל להפנות כוחות לחזית המרכזית - לבנון.     

מכיוון שאין גורם בפוליטיקה הישראלית שיסכים לתרחיש הראשון, השתיים האחרות הן הסבירות ביותר. אבל חשוב להדגיש שאם תתקבל ההחלטה לצאת למלחמה בצפון, היא צריכה להיות נגד לבנון - ולא נגד חיזבאללה. המשמעות היא הכרזת מלחמה על מדינת לבנון, שתוביל לפגיעה אנושה בתשתיות הלבנוניות (תעשייה, חשמל ואנרגיה), ולא רק בריכוזים ידועים של הארגון.

סינוואר, שמתחיל לראות כיצד חלום המלחמה הרב־זירתית, שעליו בנה את האסטרטגיה שלו, הולך ומתגשם. ומכאן, שבשלב זה אין לו שום אינטרס לעצור את המלחמה. שום עסקה לא תניב לו את הרווחים שמלחמה שבה מעורבים שחקנים נוספים יכולה לתת לחמאס

לנסראללה לא מפריע מספר ההרוגים שספג הארגון עד כה, אך מכיוון שחיזבאללה מגדיר את עצמו "מגן לבנון", והוא גם שחקן חשוב בפוליטיקה הלבנונית, הלגיטימציה הפנימית משפיעה עליו. לכן, רק אם יובהר שהמלחמה תוביל להרס בלבנון, ולמחיר שהאוכלוסייה הלבנונית בכלל והשיעית בפרט לא יוכלו לשאת - חיזבאללה יושפע, ואולי אף יורתע.

על ישראל להבהיר לאמריקנים מדוע זה חיוני לפתוח במהלך צבאי בצפון, ולתת תשובה ברורה לשאלה: מיהו האויב?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו