המוזות שתקו לרגע אחד בלבד

אי אפשר לכתוב עכשיו כלום - זה היה ברור כשמש.

כל מה שננסה להגיד יהיה תלוש לחלוטין במציאות שנשרפת מול עינינו. בעולם החדש והרע שהתעוררנו אליו בבוקר שמחת תורה, כשכל כך הרבה דברים שחשבנו ושהאמנו בהם קרסו בקול רעש גדול, היו מעט מאוד אמיתות ברורות. אבל בדבר אחד לא היה ספק: זוהי שעתה של השתיקה. מי יכול להגיד משהו בעל ערך מול בתים בוערים, מול סרטוני חטיפה, מול קרבות בלימה שמתחוללים בשטח ישראל? ולמי בכלל היה ראש להקשיב?

עד כה יצאו ספרים בודדים, אך עשרות אם לא מאות נמצאים בהליך כתיבה. המשותף לכולם הוא ההבנה שבישראל של אחרי 7 באוקטובר צריך לחשוב אחרת על פוליטיקה, על צבא, על המחלוקות החברתיות, על כלכלה, על תרבות

הרגשתי את השיתוק הזה כאזרחית, ולא פחות מכך - ככותבת וכעורכת. כמי שהרפלקס המיידי שלה הוא לתרגם רעיונות למילים, הרגשתי באופן כמעט מוחשי כיצד עולם הרעיונות קופא. כשהדלקתי נרות בערב שמחת תורה, ידעתי שאחרי החג מחכים על שולחן העבודה שלי כמה וכמה ספרים כבדי משקל שדורשים עבודה משמעותית; במוצאי שמחת תורה היה לי ברור שאי אפשר להמשיך לכתוב אף אחד מהם. הספרים שעבדנו עליהם עסקו בהתיישבות בגבול הצפון (כן, עוד לפני המלחמה!), באנטישמיות, באחוז החסימה, בהסכמי סחר, ברשות הפלשתינית, ובעוד נושאים מרכזיים ובעלי השפעה בשיחה הישראלית - אבל ברור היה שכל נושא ונושא עובר תמורה משמעותית, שלא לומר מהפכה, מול עינינו. לא יכולתי לסבול את הלרלרת האינסופית ברדיו, את הראיונות מלאי הביטחון העצמי בטלוויזיה ואת אנשי האתמול שהמשיכו לכתוב בדיוק אותם הדברים ביום שאחרי.

ייחלתי, כמו רבים סביבי, למחשבות חדשות שייצרו רעיונות חדשים שיארגנו מחדש את המציאות החדשה שסביבנו. מחשבות כאלה נולדות מתוך התבוננות, הקשבה ותשומת לב - והשקט ההכרחי שיתק את עולם הספרים. גם המכירות צנחו בן־לילה. עולם המילים נדחה מפני עולם המעשים.

אבל אז עברו הימים, השבועות והחודשים, והשקט הפך למבול. מחשבות חדשות נולדו, ואיתן רעיונות חדשים ותשובות חדשות לשאלה איך לארגן את המציאות. החודשים האחרונים היו מבין החודשים האינטנסיביים ביותר שחוויתי כעורכת ראשית, ונדמה שחוויות המלחמה דחפו את עם הספר לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב: לכתוב ספרים. למרות המדיות השונות שמעבירות בינינו מידע במהירות מסחררת, אנחנו עדיין רואים בספר את הכלי המכובד והאפקטיבי ביותר להעביר בו רעיון.

חיילים כתבו יומנים, מדינאים כתבו תוכניות, מפקדים משתוקקים לספר את סיפור המלחמה שלהם כך שיילמד לדורות הבאים, אזרחים מספרים על מה שראו עיניהם ומה שראוי שיעמוד מול עינינו. עד כה יצאו ספרים בודדים, אך עשרות אם לא מאות נמצאים בהליך כתיבה. המשותף לכולם הוא ההבנה שבישראל של אחרי 7 באוקטובר צריך לחשוב אחרת על פוליטיקה, על צבא, על המחלוקות החברתיות, על כלכלה, על תרבות; וכולם רוצים להיות עוד צבע בשרטוט החזון העתידי.

שבוע הספרנראה אחרת השנה. בחלק מהימים, במיוחד בירושלים, ניכר שחלק גדול מקהל הקוראים שגודש מדי שנה את היריד נמצא כרגע במקום אחר, אבל ברוב המובנים שבוע הספר נראה בדיוק אותו הדבר: ישראלים מגיעים בהמוניהם, בזקניהם ובטפם, לקנות ספרים. הם קונים קלאסיקות ישנות לצד הצעות חדשות, מעלעלים בספרי המלחמה הטריים ולא זונחים גם את הספרים המיתולוגיים. הפושים מהטלגרם ממלאים את הצורך שלנו להישאר מעודכנים, אבל את הצמא הכל כך ישראלי - לבנות לעצמנו הקשר רחב יותר, לנסח את עצמנו מחדש מול האתגרים הגדולים והתמידיים שלנו - מספקים הספרים. רק הספרים.

האמרה הידועה קובעת ש"כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות" - רעש המלחמה מחריש את קולה העדין והניואנסי של התרבות. בישראל, שבה גם ככה אף אחד לא שותק ליותר מרגע קצר, שבוע הספר מעיד שגם המוזות שלנו חיות ושופעות מתמיד.