אנחנו מתייצבים, התייצבו גם אתם

רוח רעה נשבה בשבועיים האחרונים מהכנסת. זה התחיל עם קלחת חוק הגיוס והמשיך עם חוק הרבנים, שבינתיים ירד מהפרק.

הרוח הרעה הזו מגיעה גם לחזית, היא מגיעה לנשות המילואימניקים, היא מגיעה לאימהות ולאבות של החיילים בחזית. האנשים שנותנים את כל־כולם כבר תשעה חודשים, באהבה ובמסירות, מרגישים שנגמר להם האוויר ולא רק בגלל המלחמה.

"הודעתי לא' שלא אכפת לי מה יהיה עוד בצפון, שיודיע על פרישה", כתבה לי חברה, אחות לנשק, "נשבר לי כבר העורף, זו פסיכיות של חלוקה לא הוגנת בעליל". א' הוא בעל תפקיד משמעותי בדרג פיקודי בינוני. אם הוא לא יבוא למילואים, הלכה פלוגה. והוא היה שם חודשים עכשיו, בצפון, בעוטף, בתוך עזה. איפה שביקשו הוא התייצב, ואשתו מאחוריו החזיקה את הבית במסירות אין קץ. אבל האוויר נגמר לה לא רק בגלל התיזוזים של הצבא והזמן הארוך בלי פרטנר בבית, אלא גם בגלל הרוח מהכנסת.

אנחנו זקוקים לעוד כוח אדם משרת כמו אוויר לנשימה, ובעיקר זקוקים להנהגה מחוברת לשטח שתבין את הצורך, לפחות בקשב ובנכונות לפעול בכיווני הליבה של המלחמה הזאת. אנחנו זקוקים לפרטנרים נוספים בסיפור הזה, שגדול על הציבור המשרת. הפרטנרים האלה נמצאים בקרב הציבור החרדי שכבר לא יכול להמשיך במסורת אי השירות, פשוט כי לא נחזיק מעמד. הפרטנרים האלה נמצאים גם בקרב מי שקיבלו פטור משירות מילואים כי משום מה חשבו כאן שצבא קטן וחכם יצליח להחזיק מלחמה גדולה. שם, לפחות, נרשמת תזוזונת לכיוון הנכון, אם כי ממש לא מספיק.

אנחנו זקוקים לחרדים מתחת לאלונקה, לא מתוך כעס על אי השוויון אלא מתוך צורך אמיתי, ולצערי נראה שבקרב ההנהגה החרדית, אבל גם בקרב הציבור, לא נשמע קול זעקת אחיהם ואחיותיהם. התפילות והתרומות מחממות לבבות, אבל אנחנו זקוקים לאנשים, פשוט כי אין, והציבור המשרת כבר קורס. הוא התייצב, הוא מתייצב והוא יתייצב, אבל האחוזים הולכים ויורדים והעומס הולך וגובר.

האיש שלי, שחזר עכשיו מרפיח בסבב ב' של מילואים, בילה יותר זמן עם החברים שלו בפלוגה בתשעת החודשים האחרונים מאשר עם הילדים שלו. אז כשנבחרי הציבור שלי עושים עוד טריק ועוד קומבינה כדי לעשות בכאילו גיוס חרדים, זו יריקה בפרצוף שלי.

אין לי אשליה שמחר יתגייסו עשרות אלפי חרדים, אבל חייבת להיות תנועה בכיוון של שותפות בשירות. גם לסמליות יש משמעות. עבורנו, הציבור המשרת, יש משמעות גם לעובדה שעושים תרגילים פוליטיים כדי למרוח, שוב, גיוס חרדים. בלענו את התרגילים האלה כל השנים, חשבנו שנסתדר אם רק ייצאו לעבוד, אבל האמת היא שאנחנו פשוט זקוקים להם איתנו בצבא.

אם לא הספיק חוק הגיוס, הפציע בשבוע שעבר חוק הרבנים - חוק שסיעת ש"ס נשכבה על הגדר עבורו. הליכוד בעליבותו הדיח את מתנגדי החוק, חברי הכנסת סעדה וגוטליב, מוועדת החוקה של הכנסת, אבל התסיסה בקרב הציבור וחברי הכנסת לא הותירה ברירה לראש הממשלה והוא הסיר את הצעת החוק.

ישי כהן, עיתונאי ב"כיכר השבת", ציטט בכירים בסיעות החרדיות אומרים "בינתיים אנחנו עם אפס הישגים, מה שנותר לנו זה המס על החד־פעמי, וכעת מובן לכולם שלא תהיה דרך להעביר חוק גיוס מוסכם". והאמת? נמאס.

האיש שלי, שחזר עכשיו מרפיח בסבב ב' של מילואים, בילה יותר זמן עם החברים שלו בפלוגה בתשעת החודשים האחרונים מאשר עם הילדים שלו. אז כשנבחרי הציבור שלי עושים עוד טריק ועוד קומבינה כדי לעשות בכאילו גיוס חרדים, זו יריקה בפרצוף שלי

אנחנו במלחמה, אנשים מפונים מהבית שלהם כבר חודשים, יש כאלה שאין להם בכלל לאן לחזור. משפחות מתפרקות, עסקים קורסים, המילואימניקים עם הלשון בחוץ והחיילים הסדירים נשחקים עד דק. "אנחנו עם אפס הישגים"? אילו הישגים יש בדיוק לציבור הדתי־לאומי בשנה האחרונה? ולחילוני? ולדרוזי?

כדי שנצליח להמשיך את המלחמה החשובה והמוצדקת הזאת, הרוח מהכנסת חייבת להשתנות. אנחנו מתייצבים, עכשיו תורכם.