בין הסכם לכניעה: שיהוי ותהייה

שבעה חודשים מאז הסתיימה הפעימה האחרונה שלעסקת החטופיםדבר לא השתנה. לאורך המשא ומתן חמאס עמד על דרישה עקרונית אחת: הפסקת המלחמה. לאחרונה קיבלה עמדה זו ביטוי בנאומו של אסמאעיל הנייה לרגל חג הקורבן. בתשובתו למתווה ביידן הציג הנייה ארבעה סעיפים שהראשון שבהם הפסקת אש קבועה. לאחר מכן הגיעו שני סעיפים הנוגעים למעמד הארגון בעזה - נסיגה ישראלית כוללת ושיקום העיר. רק לאחר שאלה ימולאו, אמר, תתבצע עסקת חילופי שבויים.

מכאן, שבאין הסכמה ישראלית לדרישות הכניעה הללו של חמאס כל ניסיון להציג את מתווה שחרור החטופים כאפשרי הוא אשליה.

כדי למנוע מחמאס להגשים את יעדיו האסטרטגיים, על ישראל להפעיל לחץ צבאי כולל בעזה, לרבות ברפיח. צה"ל צריך להיערך לשהייה ארוכה בשטח, ובמקביל לפעול כדי לקדם רשות בינלאומית שתטפל בעזה מבחינה אזרחית

מתחילת המלחמה חמאס משחק לטווח רחוק, מרוויח זמן שמעניק לו שרידות והשגת שני יעדים נוספים שמשרתים את מטרותיו: האחד, העצמת הקרע הפוליטי והשסעים בחברה הישראלית (הנאה צרופה בעיני מנהיגי הארגון), והשני - התשת ישראל. למרות שמעל פני השטח צה"ל מציג שליטה מלאה, למטה במנהרות ישנם עוד עשרות אלפי מחבלים שמנהלים נגדנו מלחמת גרילה.

וכך, בעוד שישראל מדללת כוחות בעזה, חמאס מנצל את ההזדמנות וחוזר למקומות שצה"ל כבש אך יצא מהם לאחר לחימה קשה.

התוצאה היא שחמאס גם חוזר לשלוט, גם משתמש בתמונות ההרס כדי לזכות באהדת העולם וגם מסב לנו תוך כדי אבידות כבדות בחיי אדם.

הגענו לנקודת ההכרעה. ישראל צריכה לפעול לא רק מול חמאס, אלא מול האוכלוסייה בעזה. אם לא נגרום לתושב העזתי להבין שחמאס מתמוטט - לא נצליח לנצח ולא נצליח להחזיר את החטופים.

פגיעה בשדרת הפיקוד הבכירה של הארגון,בוודאי שביחיא סינוואר ובמוחמד דף, לא רק שתנחית מכה קשה על תפקודו הצבאי של חמאס, אלא גם תמחיש שהוא בדרך לקריסה.

תוצאה ישירה נוספת של מהלך זה תהיה ביחס לאותם גורמים "בלתי מעורבים", אלה המסתירים בתשלום את החטופים.

הקרסת חמאס ויצירת חלופה שלטונית בעזה תוביל את משפחות החוטפים ליזום קשר עם הצד הישראלי מתוך האינטרס הבסיסי לזכות בהגנה. תצוגת האש שצה"ל הפגין במהלך"מבצע ארנון"היא בבחינת "תג מחיר" שלא כל תושבי עזה ירצו לחוות שוב.

חמאס מבקש בעסקה הנוכחית שני הישגים אסטרטגיים:

האחד - הבטחת שרידות הארגון ושלטונו בעזה ב"יום שאחרי": זהו למעשה הדבר החשוב ביותר לסינוואר; והשני, כנגזרת מן הראשון - סינוואר יודע שאם המלחמה תסתיים וראשי זרועות הארגון, המדינית והצבאית, ייצאו חיים מהמלחמה הארוכה ביותר שצה"ל ניהל מאז 1948, אז החמאס יוכתר כגורם הכוח היחיד שהצליח להתמודד צבאית עם ישראל ולנצח אותה.

כך יבטיח חמאס לא רק את השליטה ברצועה אלא גם ביהודה ושומרון.

שרידותו של חמאס תחרוץ את גורלה של הרשות הפלשתינית. כארגון בעל אסטרטגיה לטווח רחוק חמאס ימתין עם חזון "הקרסת הרשות הפלשתינית". הוא יחכה לשיקום הרצועה ולהכרה של מדינות נוספות בעולם במדינה פלשתינית. ואז, בשעת הכושר המתאימה, הוא יבצע את המהלך, בבחירות או בהפיכה. כך היה ב־2007-2006 בעזה, כך יהיה גם ביהודה ושומרון.

זוהי למעשה משמעות הפסקת הלחימה, זה מחיר השיהוי במלחמה. כדי למנוע מחמאס להגשים את יעדיו האסטרטגיים, על ישראל להפעיל לחץ צבאי כולל בעזה, לרבות ברפיח. צה"ל צריך להיערך לשהייה ארוכה בשטח, ובמקביל לפעול כדי לקדם רשות בינלאומית שתטפל בעזה מבחינה אזרחית.

לחץ צבאי מאסיבי על חמאס יוביל להורדת רף הציפיות שלו מעסקה עם ישראל. ואז תתקבל עסקה שבה ישראל אמנם משלמת מחיר יקר וכואב כדי להביא לשחרור החטופים, אבל מתוך עוצמה ולא במחיר של כניעה והנבה של הישגים אסטרטגיים לחמאס.