כך נעלם השמאל הציוני

הניסיונות של ישראל להשפיע על דעת הקהל העולמית הם מינוריים, במיוחד לנוכח היותה מדינה קטנה ומאוימת. ובכל זאת, גופים רבים עם אידיאולוגיית שמאל רדיקלי מחפשים משהו שיוכל להפליל את ישראל. ועכשיו, כשהאקלים הפוליטי העולמי נגדנו, נראה שלא צריך ראיות מוצקות.

בחודש האחרון היו שתי דוגמאות לפרסום של מהלכים סמויים שמבצעת ישראל בזירת התודעה הבינלאומית, שהסתמכו על מידע שהגיע מעמותות בישראל. אחת מהן, שפורסמה ב"גרדיאן", עסקהבפעילות ראש המוסד לשעבר יוסי כהןמאחורי הקלעים מול התובעת הראשית לשעבר בביה"ד הפלילי בהאג. השנייה פורסמה ב״הארץ״ וב"ניו יורק טיימס", ועוסקת ב״מבצע השפעה״ רחב היקף שניהלה ישראל ברשתות החברתיות,כדי להשפיע על מחוקקים אמריקנים וקנדים להעניק לגיטימציה לפעילות הצבאית בעזה.

הם מתיישרים לפי העמדה של כסיף לא כי זאת האידיאולוגיה שלהם, אלא כי הם נמצאים בעיצומה של מלחמה משלהם להפלתה של הממשלה, בתמיכה ותמרוץ אמריקניים. עד כדי כך, שאפילו בכירי מערכות הביטחון כמו איזנקוט וגנץ הפכו לפציפיסטים

השמאל הרדיקלי בישראל ממשיך להזין את השמאל הרדיקלי בעולם, ולהפך וחוזר חלילה. ארגוני שמאל ישראליים, פעילי שמאל ואנשי תקשורת כותבים דוחות, יוצרים מצגות, מאגדים מסמכים ומחברים ניירות עמדה, ונוסעים בכל רחבי אירופה כדי להציגם בפני האיחוד האירופי, ארגון הבריאות העולמי, מועצת זכויות האדם של האו״ם, וכן הלאה.

מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר חשפה את קווי המתאר האידיאולוגיים של הגופים האמונים על זכויות האדם בעולם, ובראשם האו"ם. באופן כללי, הישגיו של האו"ם ביחס ליעדים שסימן במהלך שנות קיומו הם מעטים - ובכל זאת המוניטין שלו טובים. זאת משום שהוא שואב אותם משכבה צרה יחסית של אליטה אינטלקטואלית מערבית, שברובה המוחלט אוחזת באידיאולוגיה שמאלית רדיקלית. הסטנדרט של רוב ארגוני זכויות האדם בארץ ובעולם הוא חד־משמעי: התנגדות לנורמליזציה עם ישראל וקריאה לאמברגו על עסקים ועל נשק. אנחנו לא לגיטימיים עד שהכיבוש יסתיים.

השבוע נכנסה ישראל לרשימה השחורה של האו"ם. רוב הישראלים נותרו אדישים לבשורה. האגפים הרדיקליים של השמאל הם אולי היחידים שמבינים מה קורה פה. הם מבינים מה אנחנו עושים בהאג ולמה שונאים אותנו באו"ם (חוץ מאנטישמיות). הם הרי עבדו הרבה זמן כדי לתת כלים לכל המעוניין לקעקע (באופן לא דמוקרטי) את המעמד של ישראל כמדינה לגיטימית. התירוץ של השמאל הרדיקלי הוא הצלת המדינה מעצמה. אבל הם לא מחזקים את הדמוקרטיה בישראל, אלא מפרקים אותה, ועל זה הם מקבלים מהעולם מתנות.

נציג השמאל הרדיקלי בכנסת, ח"כ עופר כסיף, מדבר מהפודיום על לחץ בינלאומי פרקטי שיאלץ את ישראל להפסיק את המלחמה. כסיף הוא מיעוט מבוטל בכנסת - אבל מה יאיר לפיד או בני גנץ חושבים? מה עיתונאים בערוצי המיינסטרים חושבים? כרגע המסרים שלהם תואמים לאלה של כסיף. הם מתיישרים לפי העמדה של כסיף לא כי זאת האידיאולוגיה שלהם, אלא כי הם נמצאים בעיצומה של מלחמה משלהם להפלתה של הממשלה, בתמיכה ותמרוץ אמריקניים. עד כדי כך, שאפילו בכירי מערכות הביטחון כמו איזנקוט וגנץ הפכו לפציפיסטים.

מי שבעבר נתפסו כסמן הקיצוני של החברה בישראל, כמו כסיף, הפכו לטרנד החם בעולם, שאותו אימצו גם עיתונאים ישראלים רבים. כך קרה, למשל, עם הרעב ההמוני בעזה: דיווח שהופיע בהתחלה בפלטפורמות רדיקליות הגיע מהר מאוד לכל העיתונים, וגם לערוצי המיינסטרים, בעולם המערבי ואחר כך בישראל. באחרונה זכה הנושא לערך מכובד בוויקיפדיה, שגם לה נטייה שמאלית בולטת.

השמאל הציוני חסר דרך כבר שנים. מאז אוסלו הוא לא שיווק פתרון מדיני בר־ביצוע. בגוש הקטן, שמורכב בעיקר ממפלגות ללא פריימריז, נוצר ואקום פוליטי ואידיאולוגי. לתוכו נכנס השמאל הרדיקלי, והוא זה שמוביל את הדרך, רק משום שהוא נשאר עם אידיאולוגיה מגובשת. השאר עדיין תוהים - לאן נעלם השמאל הציוני?