מורה אינה אשת הייטק

קראתי את טורו של יאיר וייגלר ("דובי לא־לא"), שמסביר, כנראה מתוך הדלפות של האוצר, מדוע בעיותיה של מערכת החינוך נעוצות בחוסר קיומו של קיום ארגון יציג למורים, ובעיקר למורות, שנלחם על תנאי העסקה הולמים. אני מתלבט לאיזה ז'אנר לשייכו - פנטזיה או קומדיה רומנטית.

לפי הנכתב, העסקת מורים בחוזים אישיים תוביל לכניסתו של כוח אדם איכותי ולייעול המערכת. הטור משרטט תמונה שמטרתה היא דה־לגיטימציה של המורים המלמדים במערכת כעת: מורים לא "יעילים" ולא מעודכנים שאי אפשר להזיזם ממקומם. בטור לא מספרים לנו על מספרם הגדול של מורים הייטקיסטים שנכנסו למערכת ונסו ממנה. המחקרים מלמדים שהם החזיקו במקצוע פחות משבע שנים.

מהי המציאות בשטח? הלוא אם הקביעות היתה קללת הדור - המערכת היתה שבעה, כזו שיש בה די והותר מורים, ולא מערכת מדממת שמתאפיינת במחסור חמור במורים מקצועיים, שבה, כמו המשל על החמור שניהל את היער ושישב על תקן אריה, מורים נשלחים ללמד מקצועות שכלל לא למדו בזמן לימודיהם האקדמיים. מכאן שגם ההבטחה לקביעות, לתנאים מוסדרים ולהגנה מפני עריצות המעסיק לא מושכת מורים.

מהם מוקדי הקושי של מורים בישראל? בטור לא מופיעה הבעיה המרכזית: גודל הכיתות. לימוד 40 תלמידים בכיתה הוא שהופך את ההוראה ללא "יעילה", ולא "איכות" המורים. כיצד אפשר לעקוב אחר ההתקדמות של תלמידים רבים כל כך, ולעצב מענה ייחודי להתקדמותו של כל תלמיד? כיצד ניתן לשוחח מדי יום עם מספר גדול של הורים, במקביל לישיבות, להדרכות ולהכנות של מערכי השיעורים? הכשרת מורי תיכון המכינים תלמידים לבגרות נמשכת שש שנים. הליבה של איכות ההוראה נעוצה בלמידה מתמדת של מורים. מניין ייקחו זמן לקרוא מאמר עדכני, לכתוב תזה, ללמוד תואר ראשון או שני נוסף?

וייגלר גם שכח לספר שדווקא יש מוסדות חינוך פרטיים בישראל, שבהם המורים מועסקים על בסיס חוזה אישי. ועדיין, רוב המורים לא ששים לעבוד במוסדות כאלו, וחשים צורך בארגון יציג שיעמוד מאחוריהם. שכן היסטורית, איגודים מקצועיים כמו "כוח לעובדים" בישראל, שאיגדו מטפלים בתחום מקצועות הנפש והטיפול, וכן מלצרים ועובדי ניקיון, הפכו אוכלוסיות מחושלות לכאלו שיש להן קול ותנאי העסקה ראויים. מנגד, נוכל לראות מה מצבם של עובדי הבניין מחוסרי הארגון היציג. האם זה צריך להיות גורלם של המורים? האם עובדי הבניין ה"חופשיים" בשוק כה נצרך שינו את תנאי העסקתם?

בטור המדובר גם לא מספרים לנו על בעיית הניהול הקשה שמאפיינת את מערכת החינוך. למרות השכר הגבוה יחסית של מנהלי בתי הספר, רוב המורים המתאימים כלל לא מעלים בדעתם לאייש תפקיד ניהולי, מתוך הכרת השדה הטעון שבין בית הספר לבין ההורים ובעלי עניין נוספים. כאן שוב אנו למדים שלא חוזה אישי יפתור את בעיית אי־האיוש, כי אם שינוי חברתי והבהרת הגבולות ביחס שבין סגלי ההוראה לבין ההורים.

לימוד 40 תלמידים בכיתה הוא שהופך את ההוראה ללא "יעילה", ולא "איכות" המורים. כיצד אפשר לעקוב אחר ההתקדמות של תלמידים רבים כל כך, ולעצב מענה ייחודי להתקדמותו של כל תלמיד?

מדי יום אני מכשיר להוראה מורות וגננות, שרובן מתאפיינות באהבתן למקצוע ובתחושת שליחות. לצערי, רבות מהן עוזבות את מערכת החינוך לאחר שנים בודדות. העבודה הקשה והתחושה שעליהן להיות זמינות 24/7, השכר הנמוך ביחס להשקעה, ולעיתים דרישות המערכת להתנדבויות בלתי פוסקות - כי למה לשלם למורה שדורשים ממנה להגיע מדי בוקר 45 דקות לפני פתיחת יום הלימודים, כדי לקבל את פניהם של תלמידי החינוך המיוחד המגיעים בהסעה? העומס הרגשי במדינה כה טעונה מוביל למספר בלתי נתפס של תלמידים בעלי בעיות רגשיות.

אלו הם הגורמים שאמורים להיות מוצגים על שולחן המשא ומתן. כי מורה אינה אשת הייטק. עליה לקנות את הקפה שהיא שותה בחדר המורים בעצמה - אם התמזל מזלה ויש לה זמן לקפה.