זה לא רק ספורט

שלוש אמירות ציוניות, אנושיות ונשגבות שמעתי בין יום השואה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל לבין יום העצמאות - השילוש הקדוש שמדינת ישראל מכילה בתוך שבוע אחד.

מפיהם של ספורטאים דווקא. ספורטאים שהגיעו להישגים גדולים שנכתבו בדברי ימי מדינת ישראל הצעירה. אנשים שלכאורה כוחם בגופם ולא במנהיגותם או בפיהם, והנה דווקא מהם אפשר לקבל השראה, דוגמה אישית וחיזוק בשבוע הזה של אייר:

יעל ארד

"אנו מכריזים" - סדרת תוכניות של ערוץ הכנסת שאני מגישה יחד עם יניר קוזין לרגל יום העצמאות, קיבץ את קטעי הארכיון המאחדים של המדינה, והעמיד אותם לבחירת הקהל. עם אחדים ממחוללי הרגעים המרגשים - שוחחנו.

יעל ארד, אלופת הג'ודו, שברה את תקרת הזכוכית הישראלית כאשר זכתה במדליה אולימפית בברצלונה, 1992. אפילו שדרי הספורט התקשו לתווך לצופים את הזכייה, גם כשיעל קפצה משמחה לאחר שהביסה ב"איפון" את היריבה הרוסייה, מרוב הלם. 40 שנות יובש ספורטיבי הסתיימו באחת.

אך הזוכה האולימפית עמדה על הפודיום ובכתה, מכונסת בעצמה, משדרת צניעות וכמעט עצב - הפוך מגינוני גאווה שלהם היינו מצפים ממי שעשתה זאת לראשונה, ובגדול. במסיבת עיתונאים גדולה שנערכה בסמוך, אמרה שני דברים שהעידו כי הזכייה לא הפתיעה אותה: בכיתי כי רציתי להשמיע לעולם את 'התקווה', והמדליה הזאת מוקדשת לזכרם של אחד־עשר חללי אולימפיאדת מינכן (1972), שנרצחו ע"י חוליית טרור פלשתינית שחדרה למגורי נבחרת ישראל בכפר האולימפי.

"היה לי ברור שאני באה לשם כדי לנצח ושאני אביא את המדליה", סיפרה השבוע, ותיארה כיצד ערב יציאתה לברצלונה נפגשה עם משפחות החללים והכינה אותן לזכייה וגם להקדשה.

"אנחנו חלק משרשרת דורות בכל דבר שאנחנו עושים", הבהירה יו"ר הוועד האולימפי השבוע, וציינה שישראל יכולה להיות גאה בעצמה - עדיין ישנן שבעים מדינות שלא זכו במדליה אולימפית.

טל ברודי

"אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה", אמר טל ברודי בתום הניצחון ההיסטורי על צ.ס.ק.א מוסקבה, משפט שהפך נכס צאן ברזל בזכות תוכנו ובזכות העברית האמריקנית שהגתה אותו.

מן התודעה הישראלית נשמטה אחריתו של הציטוט: "...לא רק בספורט, בהכל". לאחר שצ.ס.ק.א - אז נבחרתה של ברית המועצות, לא של רוסיה - סירבה לשחק על אדמת ישראל ונענשה בהפסד טכני, משחק הגומלין לא נערך במוסקבה אלא בבלגיה הניטרלית. היריבים הגיעו למשחק מול מכבי לאחר שהביסו את האמריקנים וברודי ראה במשחק מטרה לאומית, ובניצחון - חלק ממגמה רחבה. "כשאמרתי 'בהכל' התכוונתי לפריחה של ישראל בתחומים רבים באותה תקופה", נזכר השבוע ברודי, שהוביל את מכבי תל אביב להישגים חסרי תקדים. "שרנסקי אמר let my people go" והיכה גלים, רינה מור־גודר זכתה בתואר מיס יוניברס, סאדאת בא לארץ, יזהר כהן ניצח באירוויזיון. וכשאנחנו ניצחנו דווקא את ברית המועצות ושרנו התקווה בסוף המשחק, יהודים בכל העולם קיבלו אומץ לשיר התקווה. בבלגיה ובברית המועצות ובארה"ב".

ברודי ציין בחצי התנצלות שהמבטא המפורסם מביך אותו וביקש להסביר, וכך נתוודענו לתירוץ - שהוא סיפור ציוני מרגש בפני עצמו: "לא למדתי עברית, ראיתי אנשים נכנסים לאולפן אבל המשכתי למגרש של מכבי, כי חשבתי שאני בא לפה רק לשנה. באתי למכביה השביעית ב־1965, כדורסלן עם ידיים ארוכות, ונח קליגר, שעל היד שלו היה מספר מאושוויץ והיה אז בתפקיד יו"ר מכבי, אמר לי - 'אתה בחור יהודי. מדינת ישראל מעולם לא עברה אף שלב של גביע אירופה או מחזיקות גביע. אתה יכול לחזור ולשחק ב־NBA, אבל אולי פה אתה תוכל להביא אותנו למקום אחר'.

"האתגר של נח קליגר מהשואה דיבר אלי יותר מהאתגר של ה־NBA".

איציק ויסוקר

ב־1970 השתתפה נבחרת ישראל במשחקי גביע העולם בכדורגל, המכונה מונדיאל, שנערך במקסיקו. איציק ויסוקר הפך למושא הערצה עוד בהפועל פתח תקווה, אבל מקסם את ההצלחה כאשר הנבחרת ניצחה את אורוגוואי, הגיעה לתיקו מול שבדיה ולתיקו מול איטליה.

לא הופתענו כאשר שוער נבחרת ישראל סיפר על המוטיבציה הלאומית שהנחתה אותו להצטיין עשרים ושתיים שנים לאחר קום המדינה, ועל הרצון להצליח קודם כל למען המדינה והעם. ההפתעה היתה כאשר שאלנו עם אילו גילויי הערצה נאלץ להתמודד כאשר שב לארץ - כדורגלן מפורסם ושוער שמתבלט על המגרש, לאחר המונדיאל הראשון בהיסטוריה, בעידן חד־ערוצי שבו כולם הכירו את שמו. ברור איך היו נראים חייו של שוער כדורגל ישראלי מצליח כיום, גם לאחר הפרישה.

בשוויון נפש משתף ויסוקר: "היתה לי עבודה וחזרתי אליה. הייתי הרי נהג ב'דן' והייתי צריך לחזור לעניינים. מה שכן, שמתי לב שיש נוסעים ונוסעות שעושים איתי את המסלול גם חמש ושש פעמים ביום, כשהם לא צריכים. לפי הניקוב בכרטיסייה, ראיתי שהם כבר היו איתי כמה פעמים באותו יום".

הבנתם? שוער העל שלנו לא היתה תורתו־אומנותו, הוא הבריק במגרש והתפרנס באוטובוס; הוא קלט שמעריצים אותו, כי טביעת הניקוב שכבר נעלמה מן העולם הבהירה לו שמגיעים בשבילו, ולא בשביל מסלול הקו, והוא לא חשב שהכדורגל מתחיל או נגמר בו.