ביידן, בעל בריתנו

אם היינו מבקשים מתוכנת AI לייצר נשיא אמריקני הכי פרו־ישראל שניתן, כנראה היא היתה מייצרת את ג'ו ביידן.

ימים ספורים אחרי טבח 7 באוקטובר - האסון הגדול ביותר מאז קום המדינה - נשיא ארה"ב כבר הגיע לישראל והפיג במעט את תחושת ההפקרה המשתקת שאחזה בכל ישראלי באותם ימים. בחצי השנה שעברה מאז, ביידן עמד בדיבורו והמשיך לעמוד לצידנו, על אף מחיר כלכלי ופוליטי כבד שנאלץ לשלם על כך בשנת בחירות.

מה חברי הממשלה ותומכיה לא אמרו על ביידן: כוכב ערוץ 14, ינון מגל, אמר שהוא "בובה של האולטרה־שמאלנים", גדי טאוב הוסיף שהוא "פרו־איראני", חברת הליכוד טלי גוטליב אמרה שביידן נאבק ב"יהודים" וב"עם ישראל כולו", ושר התקשורת שלמה קרעי השווה את הנשיא ללא פחות מפרעה.

למרות המתקפות המופרעות האלה, ביידן התייצב לצד ישראל והעביר לחופינו נושאת מטוסים, שלח את חיל האוויר האמריקני ליירט טילים איראניים, הזרים לישראל סיוע בשווי עשרות מיליארדי דולרים והעניק לנו כיפת ברזל דיפלומטית במוסדות בינלאומיים.

בזמן שביידן חיבק את משפחות החטופים - השותפים הטבעיים של נתניהו, טראמפ ופוטין שתמונתם התנוססה במודעות קמפיין הליכוד ב־2019, מיהרו לעזרת אויבינו. ימים ספורים אחרי 7 באוקטובר, ובזמן שחיזבאללה המטיר על ישראל רקטות, טראמפ חלק להם שבחים ואמר שהם "חכמים מאוד" (בהמשך יטען ש"ישראל צריכה לסיים את המלחמה בהקדם" כי "היא מאבדת הרבה תמיכה"), כשבצד השני של העולם פוטין אירח במוסקבה משלחת של חמאס וסירב לגנות את הטבח. החברים החדשים של נתניהו אולי היו נוחים פוליטית, אבל ברגע האמת איכזבו. נכון, ביידן לא העניק לנו תמיכה ללא תנאים. האמריקנים לראשונה מטילים סנקציות על מתנחלים ושקלו גם להחיל סנקציות על גדוד "נצח יהודה". אבל הבעיה עם הסנקציות האלו היא לא עם כך שהאמריקנים מטילים אותן, אלא שישראל לא הצליחה לטפל בבעיותיה בעצמה.

במקום להטיח באמריקנים עלבונות ולשאול "מי בכלל צריך את ארה"ב?" (התשובה: כל מי שהיה בטווח הטילים של איראן לאחרונה), טוב יעשו הפוליטיקאים שלנו אם ישתלטו על המערב הפרוע בשטחים וישמרו על צה"ל כצבא מקצועי ושומר חוק.

לא כי אמריקה אמרה, אלא כי זה האינטרס שלנו.

"אם לא נגן על עצמנו - אף אחד לא יגן עלינו. ואם אנו צריכים לעמוד לבד - נעמוד לבד". לדידו של נתניהו זה הלקח הראשון של העם היהודי מהשואה.

הרעיון שתמיד נוכל לעמוד לבד כמו רמבו מול כל האיומים שעומדים עלינו לכלותנו הוא נחמד, אבל המציאות היא לא סרט של סילבסטר סטאלון.

ישראל לא יכולה לשרוד, וודאי שלא לשגשג, בלי תמיכת בני בריתנו.

אנחנו זקוקה לחברים שיעמדו לצידנו בעולם: מבית הדין הבינלאומי בהאג, דרך מועצת הביטחון של האו"ם וכלה בשולחנות שבהם דנים בסיוע הביטחוני שאמריקה תעניק לישראל.

ג'ו ביידן, שמגדיר את עצמו בגאווה כציוני ונכון לשלם מחיר פוליטי כבד על תמיכתו בישראל בשנת בחירות גורלית, הוא חבר כזה.

הרעיון שתמיד נוכל לעמוד לבד כמו רמבו מול כל האיומים שעומדים עלינו לכלותנו הוא נחמד, אבל המציאות היא לא סרט של סילבסטר סטאלון. ישראל לא יכולה לשרוד, וודאי שלא לשגשג, בלי תמיכת בני בריתנו

היחסים שלנו עם ארה"ב הם לא יחסי כפיפות והתרפסות בין מדינת חסות למעצמה זרה, כפי שמציירים בעלי אינטרס בממשלה, כי אם נכס אסטרטגי ששימורו מדגים ראייה נכוחה לטווח הארוך.

במקום לחבוט בארה"ב הפוליטיקאים שלנו צריכים להסביר איך הם דואגים לכך שמי שיאייש את הבית הלבן בעתיד ימשיך לתמוך בנו בעת צרה לפחות כמו בן הברית החשוב ביותר שלנו, ג'ו ביידן.