"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

לזהות את הבום

בום של תותח • בום של יירוט • בום של פצצה • של יציאה • של נפילה • בום של מטוס • בכל פעם שהיא נתנה שם לבום, הבת שלה עשתה את האפקט • זה הביטבוקס העצוב בעולם

,עודכן
0השמעה
כיפת ברזל מיירטת טילים שנשלחו מעזה לשטח ישראל, צילום: רויטרס

דווקא משום שזו היתה שיחת רעים ולא ראיון או שיח רשמי כלשהו, זה הצליח להכות בי ולהביע בחריפות את חלוקת הנטל הלא הוגנת, לכאורה, שקיימת ברמה הגיאוגרפית.

זה היה יום לפני תום חופשת החג, על גדת בריכה אי־שם בנכר. ליד השולחן אני וזוג נחמד ובתם, תושבי מושב באזורקריית גת.

הם לא נפגעו ישירות ולא פונו. שירות המילואים עבר עליו איכשהו בסדר, ואפילו הפרנסה מצויה. הם במה שרגילים להגדיר "טבעת שנייה" או שלישית של אזור העימות.

איום קבוע ותמידי אינו אופציה לגיטימית. העובדה שיש הרבה מאוד ישראלים שמוכנים להתפשר עליו מקורה גיאוגרפי. יצא כך שרוב גדול מקרב מקבלי ההחלטות וקובעי הטון בשיח הם כאלה שמבחינת הכתובת הנקובה בתעודת הזהות שלהם הם כאלה שכמוני, לא יודעים להבחין בין בום לבום

והיא דיברה על הבומים. רק על הבומים. בשקט־בשקט ובמילים מדודות היא תיארה את שגרת הבומים. בום של תותח. בום של יירוט. בום של פצצה. בום של יציאה. בום של נפילה. בום של מטוס. עוד בום של תותח.

ובכל פעם שהיא נתנה שם לבום, הבת שלה שלידה עשתה את הבום עם הפה, ולאט־לאט זה נהיה הביטבוקס הכי עצוב בעולם. היא מתארת וזאת ממחיזה. ושום חיוך לא היה שם. לא שלהם, ובוודאי לא שלי, שבדרך כלל לא עומד בפיתוי לחייך כשבא רגע קומי. רק עצב ואימה.

הם עכשיו פה, בנופש חג, ורק בעבור כמה ימים שבהם הסאונד היחיד מסביב הוא של מוזיקה ולעיסות, הם מצליחים להבין את גודל הלחץ ואת האפקט המצטבר של שבעה חודשי בומים.

החוויה הישראלית הקשה היא חוויה לאומית, אבל זה קצת פשע לדבר עליה במונחים כוללים. מותר בהחלט לייצר את דיפרנציאציית הסבל. זו לא בושה להגיד שירושלמי כמוני משלם מחיר הרבה יותר נמוך.

יש לזה גם משמעות מעשית: אם חוויית שגרת המלחמה משתנה מאזור לאזור, היא משתנה גם מאדם לאדם, כמובן, וזה נכון גם לגבי מקבלי החלטות. לא הרי מי שדן בהפסקת אש, למשל, אחרי חצי שנת בומים כהרי מי שדן בדבר אחרי חצי שנה ירושלמית.

ואל תגידו לי שהוד כבוד הנבחרים מצויים מעל זה, כי זה פשוט לא נכון.

מחיר המצב הוא הרבה יותר רחב מכפי שהוא נראה. ברצף האירועים הקשים מיטשטשות תגובות עקיפות כמו אלה. שגרת חיים כמו זו של החברים החדשים שלי מקריית גת, מקיימים מאות אלפי ישראלים שעל הנייר הם לא נפגעים ואפילו לא מפונים. שיחק להם מזלם והם יכולים לישון במיטותיהם ועל גביהן להתעורר כל חצי שעה מבום אחר, כדי שיהיה מעניין ולא משעמם.

מה שמחזיר אותנו אל שאלת היסוד של המלחמה העקומה הזאת: איום קבוע ותמידי אינו אופציה לגיטימית. העובדה שיש הרבה מאוד ישראלים שמוכנים להתפשר עליו מקורה גיאוגרפי. יצא כך שרוב גדול מקרב מקבלי ההחלטות וקובעי הטון בשיח הם כאלה שמבחינת הכתובת הנקובה בתעודת הזהות שלהם הם כאלה שכמוני, לא יודעים להבחין בין בום לבום.

תמהני אם לא כדאי לחייב בתקנה מיוחדת לינה של שבוע ביישוב כלשהו בעוטף ישראל, אפילו באזור קריית גת, בטרם כל הצבעה בקבינט כלשהו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

קובי אריאלי

בעל טור במגזין

כדאילהכיר