לזהות את הבום

דווקא משום שזו היתה שיחת רעים ולא ראיון או שיח רשמי כלשהו, זה הצליח להכות בי ולהביע בחריפות את חלוקת הנטל הלא הוגנת, לכאורה, שקיימת ברמה הגיאוגרפית.

זה היה יום לפני תום חופשת החג, על גדת בריכה אי־שם בנכר. ליד השולחן אני וזוג נחמד ובתם, תושבי מושב באזורקריית גת.

הם לא נפגעו ישירות ולא פונו. שירות המילואים עבר עליו איכשהו בסדר, ואפילו הפרנסה מצויה. הם במה שרגילים להגדיר "טבעת שנייה" או שלישית של אזור העימות.

איום קבוע ותמידי אינו אופציה לגיטימית. העובדה שיש הרבה מאוד ישראלים שמוכנים להתפשר עליו מקורה גיאוגרפי. יצא כך שרוב גדול מקרב מקבלי ההחלטות וקובעי הטון בשיח הם כאלה שמבחינת הכתובת הנקובה בתעודת הזהות שלהם הם כאלה שכמוני, לא יודעים להבחין בין בום לבום

והיא דיברה על הבומים. רק על הבומים. בשקט־בשקט ובמילים מדודות היא תיארה את שגרת הבומים. בום של תותח. בום של יירוט. בום של פצצה. בום של יציאה. בום של נפילה. בום של מטוס. עוד בום של תותח.

ובכל פעם שהיא נתנה שם לבום, הבת שלה שלידה עשתה את הבום עם הפה, ולאט־לאט זה נהיה הביטבוקס הכי עצוב בעולם. היא מתארת וזאת ממחיזה. ושום חיוך לא היה שם. לא שלהם, ובוודאי לא שלי, שבדרך כלל לא עומד בפיתוי לחייך כשבא רגע קומי. רק עצב ואימה.

הם עכשיו פה, בנופש חג, ורק בעבור כמה ימים שבהם הסאונד היחיד מסביב הוא של מוזיקה ולעיסות, הם מצליחים להבין את גודל הלחץ ואת האפקט המצטבר של שבעה חודשי בומים.

החוויה הישראלית הקשה היא חוויה לאומית, אבל זה קצת פשע לדבר עליה במונחים כוללים. מותר בהחלט לייצר את דיפרנציאציית הסבל. זו לא בושה להגיד שירושלמי כמוני משלם מחיר הרבה יותר נמוך.

יש לזה גם משמעות מעשית: אם חוויית שגרת המלחמה משתנה מאזור לאזור, היא משתנה גם מאדם לאדם, כמובן, וזה נכון גם לגבי מקבלי החלטות. לא הרי מי שדן בהפסקת אש, למשל, אחרי חצי שנת בומים כהרי מי שדן בדבר אחרי חצי שנה ירושלמית.

ואל תגידו לי שהוד כבוד הנבחרים מצויים מעל זה, כי זה פשוט לא נכון.

מחיר המצב הוא הרבה יותר רחב מכפי שהוא נראה. ברצף האירועים הקשים מיטשטשות תגובות עקיפות כמו אלה. שגרת חיים כמו זו של החברים החדשים שלי מקריית גת, מקיימים מאות אלפי ישראלים שעל הנייר הם לא נפגעים ואפילו לא מפונים. שיחק להם מזלם והם יכולים לישון במיטותיהם ועל גביהן להתעורר כל חצי שעה מבום אחר, כדי שיהיה מעניין ולא משעמם.

מה שמחזיר אותנו אל שאלת היסוד של המלחמה העקומה הזאת: איום קבוע ותמידי אינו אופציה לגיטימית. העובדה שיש הרבה מאוד ישראלים שמוכנים להתפשר עליו מקורה גיאוגרפי. יצא כך שרוב גדול מקרב מקבלי ההחלטות וקובעי הטון בשיח הם כאלה שמבחינת הכתובת הנקובה בתעודת הזהות שלהם הם כאלה שכמוני, לא יודעים להבחין בין בום לבום.

תמהני אם לא כדאי לחייב בתקנה מיוחדת לינה של שבוע ביישוב כלשהו בעוטף ישראל, אפילו באזור קריית גת, בטרם כל הצבעה בקבינט כלשהו.