פתאום קם אדם בפסח ומכריז

הימים שבין י' לי"ד בניסן הם לכאורה תאריכים תמימים אי שם בתוך ענן האבק והאקונומיקה של ערב פסח, אבל בעצם הם פרק הזמן שבו החל לנוע החלק המעשי של הגאולה, ולכן הם קריטיים להבנת תהליך הגאולה.

מה קרה בי' בניסן? באותו היום נצטוו בני ישראל לקחת "שה לבית אבות שה לבית".

הלקיחה הזו הקדימה בארבעה ימים את הקרבת הקורבן. בימים האלה, על פי חז"ל, שהה השה בבית, קשור לכרע המיטה, ובמשך הימים שקדמו להקרבתו בדקו אותו וביקרו אותו כדי לוודא שהוא תמים ושאין בו מום (מדיני הקורבן שהבהמה תהיה תמימה ללא מום).

אז למה ארבעה ימים? למה לא מייד, עובר להקרבה? על פי חז"ל, זה היה עניין עקרוני שמאפיין את כל תהליך יציאת מצרים: הצאן היו מקודשים במצרים. הקרבתם היתה אסורה.

מטרת טקס הלקיחה המוקדמת היתה, אפוא, להביע באופן מעשי את המרידה במצרים ואת ההתעוררות העצמאית הלאומית. אצבע בעין. לכן תופס האקט הזה מקום כה נרחב בפרשת ההתכוננות לגאולה. זהו, אגב, לא האקט היחיד שכיוון למטרה הזו בדיוק. כל הפעולות המעשיות שנצטוו בהן אבותינו רגע לפני יציאת מצרים היו כאלה שתכליתן הקמת רעש ועשיית עניין פומבי גדול מהיציאה ומהגאולה.

בהמשך, הם יצטוו לשאול כלים ובגדים משכניהם ובעוד כמה ימים לשחוט את הקורבן ולמרוח מדמו על המשקוף והמזוזות, כדי שבבוא הא-ל לנגוף את מצרים יידע שכאן גרים בני ישראל ויפסח על הבית. וכי הא-ל צריך סימנים? וכי אין הוא יודע בעצמו באיזה בית גרים ישראל ובאיזה גרים מצרים?

והתשובה המקובלת היא, שאלוהים אכן לא צריך סימנים. הוא פשוט רוצה לפסוח על בתים של יהודים שמכריזים שהם יהודים ועושים את זה באופן מעשי. בפועל.

האם יש בדברים משום הבעת דעה קונקרטית בנוגע לשאלות המעשיות העומדות בפני הממשלה או קבינט המלחמה? לא.

בשנה הזו, זו הזדמנות להיזכר בנתון הלאומי־אמוני־היסטורי הזה: שגאולה מלמעלה תמיד באה ביחד עם תביעה לפעולה וגבורה מלמטה

אין מנהגי להיכנס לתחומים שאיני מבין בהם דבר וחצי דבר, למרות שזהו דווקא מנהג המקום.

מה שכן, כדאי לזכור בערב פסח תשפ"ד, שנה שבה נפתחו מחדש כל השאלות הכי מהותיות שלנו. שאלות של זהות ושל שכנות ושל יחסים ושל עשו שונא ליעקב ושל ישראל והאומות.

בשנה הזו, זו הזדמנות להיזכר בנתון הלאומי־אמוני־היסטורי הזה: שגאולה מלמעלה תמיד באה ביחד עם תביעה לפעולה וגבורה מלמטה. זה לא מגיע על מגש. גאון יעקב לאומי הוא הבסיס לכל תהליך גאולי. גם מעשית באמצעות אימה והרתעה וגם רעיונית. ממש בהתחלה, עוד לפני שנצטוו אבותינו לקום ולצאת - הם נצטוו ליטול שה קטן ולהציג אותו לראווה ארבעה ימים. ואז לארוז ולהכריז ולשחוט ולמרוח על המשקוף ועל המזוזות כדי שיידעו הכל שיש כאן אדם שפתאום קם בבוקר ומרגיש שהוא עם ורק אז - הוא מתחיל ללכת.