בין יציאת מצרים לפסח תשפ״ד: לכתוב המשך לסיפור

יריית הפתיחה של המאבק היהודי־ערבי על הארץ הזאת נשמעה ביומו הראשון של חול המועד פסח לפני 104 שנה, בירושלים.

המיית המון מאיים נשמעה ממרחקים. מתפללים יהודים בסמטת הכותל קיפלו במהירות את טליתותיהם, ונסו לעבר בתיהם קצרי נשימה. הערבים בשוקי העיר העתיקה הגיפו את תריסי חנויותיהם, וברחוב שלמרגלות שער יפו נאם עארף אל־עארף, לימים ראש עיריית מזרח ירושלים: "פלשתין היא ארצנו. היהודים הם כלבינו". שייח' חברוני אחד צעק "אטבחו אל־יהוד", והמון ערבי מצויד במקלות, בסכינים ובחרבות שעט לתוך הסמטאות, העלה חנויות באש, אנס נשים ופצע והרג יהודים. זו היתה גרסת "העוטף" מודל 1920 - כמאה שנה לפני המתקפה האיראנית עלינו.

מה (והאם) נשתנה הפסח הזה מהפסח ההוא? נשתנה! הרבה נשתנה! הפסח הזה שונה מהפסח ההוא ומפסחים רבים שקדמו לו. הפרקים שכתבו קדמונינו, בפרט אלה שנאספו לתוך ההגדה של פסח, הם פרקים על עם נולד ללא כוח מגן ואדמה, פרקי מקדש וחורבן ורדיפה וגלות, בעוד הפרקים שאנו כותבים בדורות האחרונים הם פרקי קוממיות וריבונות וגבורה ועצמאות וקיבוץ גלויות כאן, על אדמת המולדת, בארץ ישראל. הפרקים שכתבו קדמונינו בהגדת הפסח הם פרקים שבהם כוח שמימי, הקב"ה, עושה למעננו את העבודה בדרך ניסית. הפרקים שאנחנו כותבים מאז מאורעות תר"פ הם פרקים של מי שלא סומך על הנס, אלא גורם לו להתרחש, מוריד אותו ארצה.

בדרך יש מהמורות ובורות ועליות וירידות ואסונות ומחדלים כגון זה האחרון, הקולוסאלי, לפני כשבעה חודשים, שבמהותו אכן דומה כשתי טיפות מים ל"אטבחו אל־יהוד" בסמטאות ירושלים העתיקה לפני כמאה שנים. אלא שהדמיון הוא בעיקר בין האויב של אז לאויב של היום. אנחנו, לעומת זאת, כבר נמצאים במקום אחר, שונה בתכלית. חודש הקוממיות הזה, שבין פסח - יום העצמאות של העם היהודי, לבין אייר - חודש העצמאות של מדינת היהודים, ממחיש זאת יותר מכל.  

לוליינות בזמן

הוא פותח אמנם בסיפור של גלות - אבל מסיים בסיפור של תקומה. מתחיל בסיפור של תלות מוחלטת בקב"ה, שאחז בנו בציציות ראשנו והוציא אותנו ממצרים כמעט בעל כורחנו - ומסיים בסיפור של מי שנטל את גורלו בידו והאמין בצור ישראל וגואלו, אך הבין שעליו לפעול כדי להביא את הנס, ולא לסמוך שהנס יגיע ממרומים. "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", ושהקב"ה יצילנו מידם רק אם ניטול אנו את גורלנו בידינו, ולא נסתפק בציפייה לנס שמימי.

דרך ארוכה ומפותלת עשינו מפסח תר"פ ועד לפסח תשפ"ד, והצופן היהודי עדיין דורש מאיתנו בכל שנה ושנה לכתוב המשך לסיפור, להראות ולראות עצמנו בכל פעם מחדש כאילו אנו עצמנו יוצאים ממצרים. לחיות את ההווה בעבר ולשלב את העבר בהווה. אין עוד עם שנדרש לכזאת לוליינות בזמן. אין עוד עם שנדרש לדבר בעת ובעונה אחת בשתי שפות, סותרות לכאורה, ולהטמיען זו בזו.

הרב והתיאולוג בן ימינו פרופ' דוד הרטמן, איש הזרם הליברלי של היהדות האורתודוקסית, הצביע כבר בראשית המאה ה־21 על האמונה בניסים - כמו אלה שנעשו לבני ישראל במצרים - כ"בסיס למודל התקווה ביהדות": "יציאת מצרים", כך הסביר, "מבקשת לנטוע בנו תקווה מהפכנית... היציאה ממצרים היא חיונית, שכן היא מתירה לנו לקוות. הסדר בקוסמוס אינו בלתי ניתן לשינוי. המחר לא חייב להיות כפי שהוא היום... שפת הנס היא דרכו של התנ"ך לערער על ההתייחסות הדטרמיניסטית של האנשים שמקבלים את העולם כפי שהוא, בלא אמונה בכוחם לשנותו.

"סיפור יציאת מצרים", מבאר הרטמן, "מחדיר בנו את האמונה במחר חדש. החיים לא מתמצים במחזוריות אינסופית שלא ניתנת לשינוי. אם יציאת מצרים היא אפשרית - הרי הכל אפשרי. הסיפור היהודי מתחיל במהפכה, ומכאן והלאה ההיסטוריה היא ספר פתוח. זהו הרעיון של משיחיות: האמונה בכך שהכל עוד יכול להתהפך מן הקצה אל הקצה, ושבסוף יהיה טוב", גם מול האיראנים, גם מול חמאס.

הראייה הזאת רלוונטית גם למציאות שבה אנו שרויים בפסח הזה. הכל פתוח. הכל ניתן לשינוי ותלוי בעיקר בנו. יום ההולדת של העם היהודי מציין את הרפורמה הגדולה בתולדות האנושות, רפורמה שהפיחה רוחות של תקווה ומהפכה בעוד עמים וחברות. היינריך היינה אמר שמאז יציאת מצרים, החירות מדברת במבטא עברי. היא אכן היתה צופן גנטי רק בעבורנו, אך העניקה השראה למהפכות רבות בעולם. היא מסמלת את התקווה ומלמדת שדברים יכולים להתהפך מן הקצה אל הקצה גם כשהכל נראה אבוד, שאפשר לשנות, שאם יציאת מצרים על שלל ניסיה הבלתי הגיוניים היתה אפשרית - אז הכל אפשרי. 

המהפכה הזאת גם ממחישה היטב את מה שהרב יונתן זקס נהג לכנות "עוצמתם של החלשים וחולשתה של העוצמה". ההיסטוריה שלנו רצופה במהפכים שלא ייאמנו, שביטאו את עוצמת החלשים, גם מול הכתבות ולחצים מצד מעצמות גדולות ועוינות מארה"ב.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", מצווה עלינו לשון ההגדה, והציווי הכה יהודי הזה נועד למנוע מאיתנו לשקוע בעכשיו, לזלזל בעתיד ולהתנתק מהעבר. זהו הצופן שתפקידו לאזן את תחושת המובן מאליו של "כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי".

התחושה הזאת קשורה לוויכוח היסודי שלנו עם האויבים שנמצאים מסביב. מאחורי המחלוקות המרות על הפליטים, השטחים והכיבוש, נמצא הוויכוח על ההמשכיות ועל הזיכרון ההיסטורי. השאלה האמיתית היא: האם אי־פעם יכירו הפלשתינים ומדינות ערב בכך שנוכחותנו כאן היא נוכחות המשך, ולא נוכחות של עובר אורח? אם קיים שמץ של סיכוי שהדבר יתרחש, הוא מותנה בכך שתחילה נכבד את שורשינו היהודיים ואת הייחוד שלנו כאן. רק אז, אולי, יכירו גם אחרים בזכות, בקשר ובהמשכיות הזאת.

סדר ליל פסח הוא נסיוב נגד השכחה, כפי ש"סדר יום העצמאות" העתידי, שיום אחד עוד יונהג כאן - הפרקים שכתבנו מאז תר"פ ואלה שעוד ייכתבו בעתיד - הוא נסיוב מאותו הסוג, נסיוב נגד שכחה.
המימרה "בזכירה - סוד הגאולה" המיוחסת לבעש"ט, שנחרטה על גבי אנדרטאות שואה, ראוי שתיחרט השנה לדורות גם בשערי העוטף.

כך נהגה היהדות גם עם "זכור את אשר עשה לך עמלק" של הימים ההם, וכך ראוי שתנהג גם עם "זכור את אשר עשה לך עמלק" של הימים הללו. כך נהגנו בסיפור יציאת מצרים של הימים ההם, וכך נכון שנעשה גם בסיפור יציאתנו מעבדות לחירות במדינת ישראל של הזמן הזה. לזכור, כדי לא לשקוע בחיקו הנעים והמסוכן של המובן מאליו.