האם לחכות שאיראן תהיה גרעינית?

קרוב לשני עשורים ישראל ואיראן מחליפות ביניהן מהלומות, בין שפיגועי טרור בהכוונה איראנית נגד מטרות ישראליות ברחבי העולם ובין שעידוד וסיוע למתקפות טרור של חיזבאללה וחמאס על שטחנו. מנגד, גם ישראל לא טמנה ידה בצלחת: בשנים האחרונות יוחסו לה, כחלק מן המב"ם (המערכה שבין המלחמות) שניהלה נגד איראן, שורה של תקיפות שעליהן היא נמנעה מליטול אחריות נגד יעדים ואף נגד בכירים איראנים ברחבי המזרח התיכון, במיוחד על אדמת סוריה אך גם בתוככי איראן. ועם זאת, שתי המדינות נזהרו שלא להגיע לעימות צבאי ישיר וגלוי ביניהן, שלא דרך שליחים, ובוודאי שלא למתקפות טילים ומטוסים.

כל זה השתנה בשבוע שעבר,כשאיראן תקפה את ישראל במאות טילים וכטב"מיםשנורו משטחה, כדי לזרוע הרס ולגרום לאבדות רבות. קדימון לכך היתה מתקפה איראנית ישירה לעבר ישראל במאי 2018 בתגובה לחיסולו של האחראי על מערך הכטב"מים האיראניים בסוריה חודש קודם לכן. בתגובה לחיסול שיגרו האיראנים לראשונה, הם עצמם ולא כבעבר בידי שליחים, עשרות טילים לעבר רמת הגולן. אז היה זה אירוע חריג ותקדימי, בימינו זו שגרה. למותר לציין שתגובתה של ישראל למתקפה האיראנית על הגולן היתה רפה, כהרגלנו תקפנו יעדים נטושים וריקים מאדם ומציוד. יתר על כן, האיראנים השיגו את שלהם, שכן ישראל נמנעה מאז לחסל בכירים איראנים על אדמת סוריה ולבנון.

אלא שמתקפת הטרור של 7 באוקטובר שינתה את המדיניות הישראלית. בעקבותיה מצאה ישראל עצמה במערכה רב־זירתית, מלבנון עבור לסוריה ולעיראק ועד לתימן, והכל בניצוחה של טהרן, הגם שזו נותרה מאחור, לכאורה בלתי מעורבת. היה, אפוא, היגיון בהחלטה הישראלית להתחיל ולגבות גם מאיראן מחיר על מה שעוללה לנו.

העימות שבו אנו מצויים מול איראן ושעלה מדרגה, מתרחש שעה שלאיראן אין עדיין יכולת גרעינית, דבר המגביל את תכנוניה ואת מהלכיה. מפחיד לחשוב מה היתה איראן מעיזה לעשות ועד להיכן היתה מותחת את החבל אם היתה כיום מדינה גרעינית, המסוגלת להרתיע את ישראל ואת ארה"ב מלתקוף אותה או להגיב לפרובוקציות שלה ברחבי המזרח התיכון.

יתרה מכך, האם אפשר לסמוך על שיקול הדעת של משטר האייתוללות, שהחליט לתקוף באופן מסיבי וחסר תקדים את ישראל, שלא יעשה שימוש בנשק גרעיני כשזה יימצא ברשותו?

הדילמה שבפניה ניצבת ישראל לחודשים ולשנים הקרובות ברורה. האם להמתין עד שהחרב תונח על צווארנו כפי שקרה ב־7 באוקטובר ורק אז לצאת למלחמת "אין ברירה", או שמא להקדים תרופה למכה לצאת למלחמת "יש ברירה".

הפעם האחרונה שבה ישראל יצאה למלחמת "יש ברירה" יזומה על ידה, היתה במלחמת לבנון הראשונה, ביוני 1982. אלא שתוצאות המלחמה שיתקו לשנים רבות את המערכת הביטחונית והמדינית הישראלית, וזו נמנעה מאז לצאת למלחמה יזומה והמתינה לאויביה שיכו בה ראשונים, וחששה מלהטיל כוחות יבשה לקרב והעדיפה סבבי עימות קצרים עם האויב, שהסתיימו בלא הכרעה.

מפחיד לחשוב מה היתה איראן מעיזה לעשות ועד להיכן היתה מותחת את החבל אם היתה כיום מדינה גרעינית, המסוגלת להרתיע את ישראל ואת ארה"ב מלתקוף אותה או להגיב לפרובוקציות שלה ברחבי המזרח התיכון

צריך להודות שבבסיס היציאה של ישראל למלחמת של"ג, כמו אגב למבצע קדש באוקטובר 1956, עמדו תפיסת עולם סדורה וחשיבה יצירתית ונועזת, שגם אם לא עלו יפה, עודן מעוררות געגועים עזים לזמנים שבהם החשיבה של ההנהגה הישראלית לא היתה מונעת מראיית עולם צרה של מענה והתגוננות, אלא מניסיון ליזום ולפרוץ קדימה.

אירועי השבוע האחרון, המתווספים למתקפת 7 באוקטובר, הם תמרור אזהרה לקראת הבאות, ומחייבים חשיבה לקראת הרגע שבו נמצא עצמנו, וכנראה מוקדם מכפי שאנו חושבים, מתמודדים מול איראן גרעינית.